עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם Gavriel Israeli Men Magazine גבריאל עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם

'הספינה הלכה והתקרבה במהירות אל האי. הרוח נפחה במפרשיה שהיו מתוחים על שלושת תרניה וכעבור חצי שעה הגיעה אל מול אותו פתח בשונית האלמוגים, שדרכו יוצאים היינו למסענו בים הפתוח. אך לשווא בלשנו במשקפת את כל תרניה. היא לא הניפה שום דגל. לא ידענו אם לשמוח או להתעצב על כך ועוד אנו חוככים בדעתנו נשמע רעם אדיר ותימרת עשן פרצה מעל סיפונה. זו הייתה יריית תותח, והכדור שנורה שרק באוויר מעל ראשינו ונחת בנפץ גדול ביער של מרגלות ההר הגבוה. באותו רגע בדיוק התנשא אל מרומי התורן הראשי דגל גדול שהלך ונפרש ברוח. זה היה דגל שחור ועליו דמות גולגולת אדם דבוקה אל שתי עצמות צלובות. דמנו קפא בעורקינו. רגע ארוך לא יכולנו להוציא מילה מפינו. פיטרקין היה הראשון שפתח את פיו. "שודדי-ים", אמר בקול חנוק מאימה'.

הקטע הזה לקוח מתוך "אי האלמוגים", ספרו הקלאסי של ר.מ. בלנטיין. העלילה עוסקת, כזכור, בשלושה נערים שניצלו מספינה טובעת, הגיעו לאי קסום ומסתורי ועברו הרפתקאות מרתקות ומשעשעות עד שהצליחו להיחלץ משם. אבל בשינויים קלים, ניתן לדמיין, למעשה, את המתרחש בפסקה הזו כמראה שגרתי למדי מרכס הכרמל ומהמפרץ הנאה המתנקז אליו ממערב.

זו לא טעות. אני חוזר: לא טעות. מסתבר ששודדי-ים אכן פקדו שנים ארוכות את אזור מפרץ חיפה. ורק מי שהתנסה בימי ילדותו (ומי לא, בעצם) בקריאתם המשלהבת של הרומנים רבי-העלילות העוסקים בפיראטים למיניהם, יכול להבין את פירוש הדבר. קשה לתאר את זה, אבל יתכן מאוד שעמיתיהם-למקצוע של קפטן פלינט, סמואל בלאמי, ג'ון אוורי, וויליאם דאמפייר, סר הנרי מורגן, ויליאם קיד, קפיטן מיסון ואדוארד טיץ' שחור-הזקן, פקדו ממש את החופים שלידם ובהם אנו עוברים, בעצם, מדי יום. הם אולי לא שרו בגרונות ניחרים ובמוחות מעורפלים, משהו בסגנון "שניים-עשר איש על ארון המת, יו הו הו ובקבוק של רום", שהרי ספק אם לפני "אי המטמון" שמע בכלל מישהו על שיר כזה אבל הם היו שלנו, פיראטים שהסתובבו בארץ הקודש ועשו כאן קופה לא רעה בכלל. במושגים היסטוריים אנושיים, זה אפילו היה לא כל-כך מזמן: אי-שם במאות ה-17 וה-18. זה נראה אולי הרבה למי שאינם זוכרים היום כי רק לפני יובל שנים עדיין הסתובבו כאן חיילים שדיברו אנגלית במבטא לונדוני בולט, אבל זה לא. כל ההבדל בין הפרה-היסטוריה להיסטוריה הוא בכך שלגבי ההיסטוריה יש תיעוד ממשי, מוחשי, כתוב, חקוק או חרוט. ויש עדויות כאלה - כתובות - גם על שודדי-הים של המפרץ שאותו מאכלס היום אזור תעשייה גדול ומכוער.

כדאי לנסות ולהבין את ההקשר. התקופה שבה מדובר היתה, כנראה, עידן השקיעה של הפיראטיות הים-תיכונית. מעצמות אירופה החליטו לשים לה קץ, ואף שפה ושם עוד נמצא שליט כלשהו שעשוי היה לנצל לטובתו את הפיראטים, הלך מספרם של אילו וירד במהירות. עד לאותה תקופה, דווקא שגשגה הפעילות הזו במימדים עצומים. שודדי-ים פשטו בים התיכון כבר בתקופות הקדומות ביותר. פעילותם צברה תנופה, עד שבמאה הראשונה לפני הספירה, כבר היוותה איום של ממש על דרכי הסחר של רומי. מקור עוצמתם היה בעזרה שהושיטו למלכי אסיה במלחמתם ברומאים. בתמורה, קיבלו מהמלכים הללו אוניות וכן שליטה על חלקי ארץ נרחבים. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, סיפר כי לרשות שודדי-הים שנגדם יצאו הרומאים למלחמה, עמדו יותר מאלף אוניות. טיגראנס, מלך ארמניה, נתן להם חלק גדול מחופי קיליקיה, אזור באסיה הקטנה הנמצא מול חופי קפריסין. מלכים אחרים באסיה העניקו להם מחסני נשק, מבצרים ונמלים רבים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. מאחר שמספרם גדל ועוצמתם עלתה על ידי כך שעריקים ופושעים מכל האומות הצטרפו אליהם, עברו שודדי-הים לפעילויות נועזות יותר ויותר. עד אז, נהגו לתקוף אוניות שעשו את דרכן בים התיכון; עכשיו החלו גם להתנפל על כפרים וערים. לעתים קרובות לכדו בפשיטותיהם פקידים רומאיים רמי-דרג, ודרשו מבני משפחותיהם סכומי כסף עצומים עבור שחרורם.

את האיום הפיראטי על כלכלתה וביטחונה של הקיסרות הרומית, חיסלה האימפריה האדירה אך בקושי רב. היא נעזרה, לשם כך, בגאונותו של המצביא הידוע פומפיוס, מי שהפך לימים לשותפו וליריבו הגדול של יוליוס קיסר. בתוך ארבעים יום בלבד, עלה בידי פומפיוס לטהר כליל את מערב הים התיכון מנוכחות השודדים. אלה שניצלו מפני הלגיונות הרומאיים, נמלטו לקיליקיה ורובם הסגירו עצמם מאוחר יותר, כאשר קיבלו התחייבות מפורשת מפומפיוס ליחס סלחני כלפיהם.

אבל גם הטיהור הזה היה, כך מסתבר, זמני בלבד. הפיראטיות לא פסה מהאזור לעולם. וכמעט תמיד היווה מזרח אגן הים התיכון, שהיה פחות מיושב ומפותח ממערבו, את אזור המקלט הבטוח של הפיראטים מפני רודפיהם. במאה ה-15, לאחר גירוש שהשלימו כוחות פרדיננד ואיזבלה את גירוש המאורים מספרד, ברחו חיילים מוסלמים רבים לאפריקה הצפונית. רובם היו בעלי תרבות גבוהה, רגילים לחיי עושר, מנוסים בלחימה - והם שנאו את העבדות. זה היה הגרעין של הגל החדש של שודדי-הים. כל החוף שממצרים ועד גיברלטר הפך לבסיס מלחמתי פעיל ביותר, וממנו אורגנו מבצעי-שוד שהופנו נגד חופי ספרד ואיטליה הנוצריות. עתודה מרכזית לבסיסים אלה היו שבטי הברברים מצפון-אפריקה. בשל עובדה זו, נודעו רוב שודדי-הים בתקופה ההיא בכינוי "בארבארסקים". המפורסמים שבהם, מכל מקום, היו האחים ארוג' (מת ב-1518) וח'יר א-דין (מת ב-1546), שהדביקו לעצמם את הכינוי הנאה ורווי הזכרונות "בארבארוסה" ("אדום הזקן").

אבל נחזור לעניינינו. המאות ה-17 וה-18 היו, כאמור, ימי ירידתה של הפיראטיות הים-תיכונית. רבים מאלה שנותרו במקצוע, התרכזו בכרתים, באזור אלבניה של היום ובאי מאלטה. אצל האחרונה, אגב, היה זה כמעט מקצוע ככל המקצועות. ברור ששיעור המאלטזים שהתגייסו לשורות שודדי-הים היה גבוה במיוחד. אלה היו גם עיקר מבקריה של חיפה בימים ההם.

יציאת הממלוכים מהארץ, בתחילת המאה ה-16 הותירה אחריה ערי חוף חרבות לחלוטין. עוד ב-1265 הרס הסולטן הממלוכי בייברס את ביצוריהן של ערי החוף של ארץ ישראל. הייתה זו טקטיקה של "אדמה חרוכה": ההרס נועד למנוע מהצלבנים, אויביהם המרים של הממלוכים המתקדמים, לתפוס מחדש את הערים הללו ולהתבצר בהן. בין הביצורים שנהרסו היו גם אלה של העיירה הקטנה והענייה חיפה. היתה זו מכה שחיפה לא התאוששה ממנה במשך מאתיים וחמישים שנה.

דווקא עכו, ולא חיפה, היא היא שהייתה ה"כרך" של סביבת הכרמל. המרכאות הלגלגניות באות לציין את העובדה שהעיר מנתה אז לא יותר ממאתיים בתי-אב. חלקים גדולים ממנה היו הרוסים. נוסע מזדמן בשם פון-דר-גארבן, שעבר במקום, מציין שרבים מתושביה גרו בכלל בין החורבות. העיר, איך נאמר, לא הייתה בדיוק פנינת המזרח. הנזיר וינצ'נזו מאריה, שבמסעו למזרח הייתה עכו תחנתו הראשונה, כתב מאוחר יותר על תושביה: "הם אינם מדברים אלא מקימים רעש בצעקות ובוויכוחים...שפתם קשוחה וגסה, ואתה מתרשם כאילו הם נוטרים לך איבה. התנהגותם אינה הולמת בני תרבות, היא גסה וחסרת-נימוסים. מנהגיהם והופעתם הבוטה מותירים בך רושם של חוצפה עד כי דומה עליך שהגעת לעולם אחר".

עכו הנידחת, ששכנה באחד החלקים שכוחי-האל ביותר באימפריה העותומנית, התפרנסה בדוחק מיצוא כותנה; אפר, שהופק מצמחים מסוימים ושימש לייצור סבון וזכוכית; ועפצים, שמהם הופק צבע שחור לצביעת טקסטיל. התיירים הנוצריים המעטים שעברו בה, עשו זאת בשל היותה תחנת דרכים בדרכם לנצרת. העכואים לא השתגעו על הנוצרים האלה. רבים מהם האמינו כי הצלבנים (ששלטו בעיר, לסירוגין, בין המאות ה-11 וה-13), הותירו מאחוריהם אוצרות קבורים ושמטרת רבים מן הצליינים היא לגלותם, בעזרת מעשי-כשפים. על מנת לשמור על האינטרסים האירופיים המועטים שהיו שם, ישבו בעיר סגן-קונסול צרפתי, נציג ונציאני וקונסול הולנדי, שייצג את כל אומות אירופה האחרות שלא היה להן נציג משלהן בעיר.

היישוב השני בסביבה היה, כמובן, חיפה. היחס בינה לבין עכו, בניגוד למצב כיום, היה הפוך: עכו הייתה היישוב העירוני הגדול בסביבה; חיפה הייתה לא יותר מכפר מוזנח ומתפורר ולא היה בה שום דבר שקסם לנוסעים למיניהם. תושביה התפרנסו בדוחק, בעיקר מדייג, והשתדלו לשרוד איכשהו. נוסעים שבכל זאת הזדמנו לשם תיארו את המקום כמעין חור נידח ומעופש. בחיפה, שלא כמו בעכו, לא ישב שום נציג אירופי רשמי. אחד המבנים היחידים הראויים לציון שניבנו בה אז, היה מנזר-כוכים שחצבו נזירים כרמליתיים, במדרון שמתחת לבניין המגדלור של היום, במורד ההר לכיוון מערת אליהו הנביא. משפחת טרבי הערבית שלטה בה, ואף שהשתדלה לפתח את מחסני הסחורות שבה (שהוקמו על מנת לאכסן משי, עורות וכותנה) לא הייתה חיפה, כאמור, מקום מפותח במיוחד. לא היה בה כל מאחז צבאי עותומני, כפי שהיה בעכו. מאחר שלרשות מפקדה הצבאי של עכו לא עמדו ספינות מלחמה משלו, לא היה, אפוא, בידיו לעשות דבר משבחרו הפיראטים להתבסס דווקא בחיפה.

שודדי-הים אהבו, כאמור, את החלק הריק הזה של אגן הים התיכון. הם חשו בו כבביתם. אחרי הכול, הכפריים המעטים שהתגוררו באזורי החוף לא היוו סכנה עבורם. השלטונות, כבר אמרנו, לא היו מסוגלים להתמודד עימם בשל קשיים לוגיסטיים וצבאיים. פעמים רבות עגנו שודדי-הים בנמל חיפה, בדרך כלל על מנת להצטייד במים ובמזון. הם השתדלו שלא ללסטם את היישובים בסיבה, הן משום שלא היה שם רכוש רב לשדוד והן מפני שלא רצו לעורר את איבתם של בני המקום ששימש להם כמקלט. למעשה, חיפאים רבים דווקא נהנו מהביקורים האלה. ספינות הפיראטים היו טעונות ברכוש שדוד, יקר, כזה שלא ניראה שם פעמים רבות, שהיה צורך למכרו בלא שמישהו ישאל שאלות מיותרות. מבחינה כלכלית, בעצם, הגדילו השודדים את מחזור הכספים השנתי של העיירה.

שודדי-הים היו, אם אפשר לנסח את זה כך, מבקריה הנלהבים והאמידים ביותר של חיפה. הגעתם הייתה גם מכניסה עניין בשגרה המשעממת ודלת-האירועים של העיירה. אין פלא אם כן, שהפכו לאורחים רצויים. מאוחר יותר, הפך הנמל הזעיר לבסיס פיראטים של ממש. מספר הפעולות היזומות שיצאו מחיפה היה, אמנם, קטן למדי, אך המקום - שמרבית אוכלוסיו היו נוצרים - הלך והתחבב על המאלטזים הנועזים. עד כדי כך, שהחלו לכנותו בשם "מאלטה הקטנה".

עדות מסקרנת לגבי תושביה של העיר סיפק חוקר טבע ורופא גרמני בשם לאונהארטי ראוולף בשנת 1575. הספינה בה נסע נקלעה לסערה, והיא סטתה מדרכה אל חוף חיפה, כדי למצוא שם מחסה. "בצהריים", סיפר ראוולף, "שככה תחילה הרוח, אך החלה לנשב שוב, והיינו במרחק של שעתיים לפני שקיעת החמה והפלגנו הישר לעבר החוף, לעיר חיפה, שנקראה לפני שנים כייפה או פורפיריה, והיא מרוחקת 4 מילין מעכו, ושוכנת ממש מתחת להר הכרמל. כאשר התקרבנו אליה לעת ערב, יצאו לקראתנו ספינות מכמה עברים כדי להקיפנו. הקברניט שלנו, בהבחינו בהן, לא בטח בהן, הוריד את המפרשים, וציווה על הספנים לחתור חזק כדי להימלט מהן. בראותן, כי לא יוכלו להשיגנו, הניחו לנו הספינות וחזרו לעיר...העיר חיפה שוכנת לרגלי הר הכרמל, והיא עדיין גדולה למדי, אך משומרת באופן גרוע, ובתיה כה רעועים שבקושי ניתן לגור במחציתם. בנמל זה, כפי שאחרים סיפרו לנו לאחר מכן, נחטפנו לאחרונה אנייה גדולה למדי בידי שודדי-ים. הדבר עורר רוגז רב בקרב התושבים. מאחר שהחשד העיקרי נפל על הנוצרים, ביקשו להינקם מהם, דבר שעלול היה לפגוע בנו, אילולא דאג לנו הקברניט שלנו ומנע מאיתנו כל נזק". ראוולף, נוסף על התיאור הקצר של התקפת השודדים, מרמז גם כי חומות העיר מנותצות ומציין כי גם המושל הטורקי, שאת ביתו ראה מרחוק, אינו מתגורר בחיפה עצמה, אלא מעבר לראש הכרמל, מדרום להר. מתברר, מכל מקום, כי ההריסות שהותירו אחריהם הממלוכים שלוש מאות שנים קודם לכן לא שוקמו עדיין בתקופה בה הגיע ראוולף זה לסביבה.

הסיפור של ראוולף מלמד על האנומליה הקשורה בחיפה: דווקא בישוב שהמעגן הטבעי שלו הוא הטוב בארץ לא יכלו נוסעי ספינות לעגון, בשל בעיות ביטחון ובגלל סכנה שיותקפו. האמת היא, שכמעט ולא הייתה לנוסעים כל סיבה אחרת לפקוד את חיפה העלובה. על עליבותה דווקא אפשר ללמוד לא מעט מפי נוסעים נוצריים שחלפו במקום בסוף המאה ה-16. גרמני בשם הנס יעקב ברוינינג כתב עליה ב-1579 כי "עיר זו אמנם איננה קטנה, אך היא בנויה באופן גרוע, וברובה היא חרבה ועזובה, ואיננה מוקפת חומה". נוסע אחר, יוהאן קוטוביקוס, דיווח ב-1596 כי "כיום היא כפר עלוב ומקום יישוב שפל, לרגלי הכרמל". מפנקסי המסים של השנים 1596-7 עולה כי היו בה 32 בתי-אב מוסלמיים (כ-130 תושבים), שפרנסתם הייתה בעיקר על גידול חיטה, שעורה, יקרות, עצי זית ועזים.

מצב זה החל להשתנות בראשית המאה ה-17. כתוצאה ממגמה של התרחבות הסחר האירופי עם ארץ ישראל, הלך וגדל גם מספר האוניות שפקדו את חיפה. מיסיונר בשם רוג'ר תיאר אותה ב-1632 כנמל, אשר בו נוהגות ספינות שודדי הים ממאלטה לארוב לספינות הטורקים השטות לאורך החוף. בסוף שנות הששים של אותה מאה ראה נוסע בשם גונזאלס שלוש או ארבע ספינות בנמל, השייכות כנראה לתושבי חיפה. לדבריו, נכנסות לנמל זה רק אוניות הנאלצות לעשות כן כדי למצוא מקלט מסערות בים. חיפה נבנתה גם על התפוררותן האיטית והעקבית של נמל עכו. החוקר הצרפתי פול מסון, שחקר את ההיסטוריה של המסחר הצרפתי במאה ה-17, תיאר את נמל עכו כמסוכן לשלום האוניות וכמחייב את הקברניטים לחפש מקלט במעגנה של חיפה. יחד עם זאת, הוסיף בסון, מהווה מקום זה סכנה ממין אחר, שכן הוא משמש כבסיס לאניות שודדי ים, טורקים ונוצרים.

מרבית הפיראטים היו רחוקים מלהיות עשירים מופלגים. להיפך. כנגזרת של עובדת החיים הזו, רובם גם לא גילו בררנות של ממש באשר לספינות אותם שדדו. ותכופות נהגו ליטול אף את לבוש קורבנותיהם. כמי שהיו נוצרים ברובם, רחשו איבה רבה למוסלמים. קברניטי הספינות השטוחות שסחרו לאורך חופי הארץ - וששימשו תדיר גם להובלת נוסעים תמורת תשלום - היו, ברובם, יוונים. מאחר שהיו נוצרים, היו להם הסכמים עם שודדי-הים, לפיהם לא יתקיפו אותם המלטזים סמוך לחוף, ובתמורה לא יובילו ספינות המסחר מוסלמים. אם היו המאלטזים תופסים ספינות כאלה כשמוסלמים על סיפונן, היו נוסעיה צפויים לשוד רכושם וקברניטיהן אף היו מסתכנים בחייהם. אבל לא תמיד כובד הסיכום הזה על-ידי השודדים. כללי ההתנהגות שלהם לא היו אביריים במיוחד, ולעתים גברו הפראות והפחזות על כל שיקול אחר. על כך יעיד, אולי, המקרה הבא.

השנה הייתה 1658. ספינה קטנה, עמוסת כותנה, יצאה לאיטה מנמל חיפה כשמגמת פניה מערבה, לאירופה. על סיפונה היו גם כמה עשרות עולי רגל ששבו ממסע לאתרי הנצרות בירושלים. מייד כשיצאו מנמל חיפה, הבחינו בספינה הנעה לעברם במהירות. הנוסעים ידעו בדיוק מיהם ומהם ימאי הספינה הזרה, אך קיוו שהשודדים יחוסו עליהם בשל נוצריותם. רב-החובל והמלחים החליטו שלא להסתכן, ובאקט מנהיגותי מרשים זינקו הימה ושחו עד החוף, סמוך להר הכרמל. נזיר אחד, שהיה בין הנוסעים, החליט לנקוט באמצעי בטחון - לכל מקרה – ותוך שהוא סומך על נוצריותם המשוערת של השודדים המאלטזים, צעק לעברם כי הנוסעים הם בעלי אזרחות צרפתית. "הם ירו לעברנו שתי יריות רובה", כתב על כך מאוחר יותר אחד הנוסעים, אציל ודיפלומט צרפתי בשם לורנס ד'ארביה, "ולמרבה המזל, לא נפגע איש. ואחר כך קפצו לספינתנו בסערה וזעף, ושדדו את כל הבא לידם. אנשינו הציגו להם את הפספורטים שלהם, ושאלו לשמו של מפקדם, אך הללו סירבו להשיב, ואף לא הכירו בהם כבצרפתים".

בין הנוסעים היו גם כמה צרפתים ששמם הלך לפניהם באירופה, והיה אף ידוע לטובה במאלטה עצמה. אחד מהם היה אציל בשם ז'אן טבנו. שני אחיו של מפקד הפיראטים ושלושה שודדים אחרים התנפלו על טבנו, קרעו מעליו את בגדיו, גילחו את ראשו והשאירוהו עירום ועריה. טבנו האומלל התחנן על נפשו. השודדים, שלא היו כנראה במצב-רוח עליז במיוחד, לא האמינו כי אציל כמוהו נושא עימו רכוש מועט כל-כך, ומרוב עצבים אף ביקשו לכרות אחת מאצבעותיו. איכשהו, הם ויתרו בסופו של דבר על התענוג הקטן הזה והשאירו אותו עם כל עשר אצבעותיו. טבנו האומלל, שגונן על מבושיו העירומים בכפות ידיו, ביקש להשיב לו לפחות בגד שיוכל לכסות בו את אבריו המוצנעים מפני הקור העז והרוחות המנשבות. השודדים צחקו לו, משו מהים מגבעת שנזרקה לשם קודם לכן, ונתנו לו אותה. וכך, כשהמגבעת מכסה על חלציו, המתין טבנו, רועד מהצינה, עד שסיימו הפיראטים ללסטם את כל הנוסעים האחרים.

כשהסתיימה הביזה, כבר ירד הלילה. עיני הפיראטים, שעדיין נכחו על סיפון הספינה השדודה, כבר לא יכלו להבחין בספינתם שלהם, שנבלעה בעלטה. חשמל, כזכור, לא היה אז, ולפיכך היה החוף מואפל לחלוטין, ללא מגדלור וללא אורות חוף. מזג למשוך לעברם את תשומת הלב של אנשי ספינתם. כשגם זה לא עזר, ביקשו להבעיר את חבילות הכותנה שנשאה עימה הספינה הקטנה. בסופו של דבר ויתרו על כך, חתרו לחוף והניחו לנוסעים האומללים לרדת ליבשה. כך ניצלו הצליינים מידי "אחיהם" הנוצרים. אז גם נודע להם, כי רב-החובל ומלחיו, שהגיעו בשלום לחוף לאחר שנטשו את נוסעי הספינה לנפשם נפלו קורבן לגורל דומה: חבורת בדואים שהייתה במקום ערכה להם "קבלת פנים" שכללה את שוד בגדיהם - והניחה להם ללכת לדרכם, עירומים כביום היוולדם. כמה חודשים לאחר מכן, הפך המקרה לנושא לשיחה בטרקליני פאריס, לאחר שטבנו שב לאירופה וכתב על כך בספר שפרסם ושזכה להצלחה רבה.

ד'ארביה המשיך ותיאר בשפה עניינית את המתרחש בסביבה. לדבריו, תושבי עכו התלוננו בפני המושל המקומי כי שודדי הים מחיפה תוקפים את ספינותיהם יום יום, ומביאים בכך לאובדן לקוחותיהם ולהידלדלות פרנסתם. בראשית המאה ה-18 דיווחו שני נוסעים נוצרים, ואן אגמונט והיימן, כי המסחר בשלל שודדי ים והאספקה לספינותיהם מהווים את מקורות הפרנסה העיקריים של תושבי המקום.

ד'ארביה עצמו היה אחד הנציגים הבולטים של צרפת במזרח הקרוב. הוא היה בן למשפחת אצולה בנעוריו נשלח להתחנך אצל קרוב משפחה ששימש אז כקונסול צרפת בצידון. לימים שימש בעצמו בתפקידים חשובים בשליחות צרפת במזרח, ביקר פעמים רבות בכרמל ובחיפה ונחשב לאחד ממקורות המידע החשובים והמהימנים מאותה תקופה. כך, למשל, תיאר בספרו שרידי חומות של מבצר ושתי כנסיות וכן כנסיה שלישית, שחומותיה גבוהות ועבות ועומדות איתן. חדרי כנסיה זו שימשו כמחסנים, אורוות ומקום איכסון לנוסעים ולעולי רגל. כן נמצאה שם דירתו של המושל, הממונה על חיפה מטעם האמיר טורבאי, האיש ששלט אז במחוז. אף לנזירים הכרמליטים היה שם חדר, ששימוש להם כמחסן. "ולזה קוראים כיום מבצר", סיכם ד'ארביה והעיר: "אולם באורח בלתי-הולם ביותר, כי אין בו דבר המצדיק תואר זה". נראה כי הכוונה לבורג' חיפה ("מבצר חיפה"), מבצר שנהרס על ידי האמיר טורבאי ב-1623 כשניהל קרב עם פאח'ר א-דין, אמיר הדרוזים בלבנון. גם הצייר ההולנדי דה ברין הותיר אחריו עדות קצרה לגבי המבצר שעל שפת ימה של חיפה.

הפיראטים החיפאיים לא עסקו רק בשוד. גם סחר העבדים היה מפותח אז, ואף שהתמקד, רובו ככולו, במדינות המוסלמיות המיושבות שבחופי צפון-אפריקה, הגיע גם לחופי הכרמל. מסתבר כי גם סוג זה של פרנסה לא ניראה נפסד מדי לתושבי חיפה ועכו. על מקרה כזה, שבצידו משא ומתן ממושך בין סוחר עבדים לשליט מקומי, קיים דיווח של נזיר דומיניקני בשם אלברטו סארטנה, משנת 1705. "זמן קצר לאחר הגיענו (לעכו, א.ק.)", כתב סארטנה בזכרונותיו, "נכנס לאותו נמל שודד טורקי, הנקרא סיקיוס. הוא הודיע לפחה כי ברשותו עבדים למכירה וזה ענה לו כי אינו צריך עשרים בחורים אלא רק חמישה, וכן שלוש בחורות. אחת משלוש הבחורות, בת שש-עשרה בקירוב, הייתה יפהפיה ושולמו עבורה 300 ריאל, ואילו עבור האחרים שולמו כ-60 ריאל לנפש". סיקיוס עשה, אם כן, קופה לא רעה בכלל. מעניין מדוע בא לעכו ואם הייתה נסיעה זו אצלו חלק משגרת מסחר רגילה, או שסטה לשם באורח חד-פעמי.

הנציגים הזרים בעכו לא הוטרדו במיוחד מפעילות הפיראטים בסביבה. להיפך. סגן הקונסול ההולנדי והבריטי בעכו חכר את ההכנסות מגביית מסים בחיפה ואף ייצג את שודדי-הים במגעם עם תושביה. היה לו, לנציג אירופי זה, אינטרס גדול בהגברת הסחר, שכן ככל שהיה עולה היקף ההכנסות, כך יכולה היה להרוויח יותר מגביית המסים. הטורקים דרשו בתוקף לחדול מהמסחר הזה, אך ללא הועיל. סגן הקונסול ההולנדי אף הרחיב את המסחר עם שודדי-ים איטלקיים למיניהם. זה כבר היה יותר מדי עבור הטורקים. הם לא התכוונו לעבור בשתיקה על הפגיעה הבוטה הזו בריבונותם, והחלו בפעולת-מנע - אם לא נגד הולנד, לפחות נגד הפיראטים.

ב-1714 כבר כתב הצרפתי פול לוקס, שסייר במזרח בשליחות המלך לואי ה-14, שאם לא יבנו בחיפה מצודה, כפי שכנראה מתכוננים לעשות, לא יוכלו תושביה להתגונן מפני שודדי הים ולמנוע את כניסתם עם ספינותיהם אל תוך מעגנה. נראה, אם כן, כי המבצר שראה דה ברין שלושים ושתיים שנים קודם לכן כבר נהרס בינתיים או התמוטט.

לאחר שהניסיון למנוע מהפיראטים להשתמש בחיפה כבמקלט לא עלה יפה, החליטו הטורקים לבצר את חיפה. על שלטונות המחוז הוטל לבדוק אפשרות של בניית מגדלי הגנה (בורג') כי לה