על מצבה של הגבריות המודרנית: שיחת גברים מכווננת  על גברים

 

מכון Enterprise למחקר מדיניות ציבורית וביטאון האינטרנט Frontpage חברו יחד לשיחה און-ליין על גברים היום. את הדיון הנחה ג'יימי גלזוב והשתתפו בו ג'יימס באומן – חוקר במרכז למוסר ומדיניות צבורית, דויד גוטמן – פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת Northwestern, מיכאל ליידן – חוקר ומחבר הספר "המלחמה בארכי-טרוריסטים" וליונל טייגר – פרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת Rutgers ומחבר "שקיעתם של הגברים". השיחה התקיימה לאחר אירועי 11 לספטמבר ומלחמת עירק. מתבקש ממש ליישם את דעותיהם ולהשוות להשפעות הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על מצב הגבריות משני צדי הגדר כאן.

 

האם אמריקה התאהבה מחדש בחיילים, שוטרים, כבאים ומקצועות מסורתיים גבריים אחרים הדורשים אומץ וכוח? האם שוב מעריכים את הגבריות?

ג'יימס באומן: כן. אך אסור לנו להיות עיוורים לכוחות העצומים בחברה שעדיין מתגייסים נגד הגבר הגברי. כל עוד שהחייל, השוטר והכבאי יהיו פופולאריים נוכל לצפות להתלקחות של מלחמות תרבות. החוגים האקדמיים, האמנותיים והבידוריים יתנגדו בכל מאודם לשיבת הסטנדרטיים האביריים של כבוד שהוערצו לפני מלחמת העולם הראשונה, מפני שהם חשים מאוימים על ידם.

ליונל טייגר: 9/11 והלוחמה בעירק העניקו תחושה חזקה של עוצמת התרומה הגברית למערכת החברתית. ההערכה הגוברת לגבריות מאיימת בברור על המושגים הקלושים של לימודי-נשים על פטריארכיה (שלטון האב, או הגבר) כאמצעי שהגברים משמרים נגד כל הנשים.

התגובות החזקות ביותר לספרי "שקיעתם של הגברים" היו מאמהות לבנים שקלטו כי בניהם יועמדו בפני סיכויים מקוצצים בבתי-הספר ולכן מאוחר יותר גם בחיים.

מיכאל ליידן: לרוב האמריקאים עמדה חיובית כלפי גברים לוחמים. חוגי האינטליגנציה התמרדו נגד הערצה זאת, כחלק מהפמיניזציה [התנקבות?] של רוב החיים האינטלקטואליים.

דויד גוטמן: שני מצבים פסיכולוגיים – בושה ואשמה – פעילים יותר או פחות אצל רוב המבוגרים. הבושה כרוכה בפחד מהפסיביות של עצמך ומהסדיזם שהיא מזמינה מאחרים; האשמה קשורה יותר בפחד מהתוקפנות של עצמך, ומהנזק שהיא עלולה לגרום ליצורים פגיעים יותר. בעתות מלחמה שני המצבים מופעלים ואם אחד מהם גובר, ישפיע הדבר על תגובותינו ללוחמים, לאויב ולערכי הלוחמה. מתקפה כגון ה-11 לספטמבר מעוררת יותר מניעי בושה: מותקפים שלא בצדק, רוב האמריקאים חשו מעט אשמה על מכת נגד.  במקום זאת חוששים מפחדנות וחוסר אונים, ומפארים את הלוחמים המסתכנים במוות תוך הנחלת בושה ואיימה לאויב. מלחמה זו חשפה מעוט לא מבוטל של אמריקאים שהעדיפו את גישת האשמה, אפילו תוך כדי מלחמה מוצדקת. אלה מתרכזים באוניברסיטאות ובחוגי השמאל, ומתמידים להסתכל על אויבים ובני-ברית דרך הפילטר של אשמה.

מדוע ירדו המקצועות הגבריים הללו מגדולתם, בשנות ה-70 ?

באומן: הדבר התרחש עוד קודם לכן. כל מאפייני שנות ה-60 וה-70 באו לידי ביטוי בנשות ה-1920, עת הכבוד הגברי פסק להיות מוערך בעקבות הטבח של מלחמת העולם הראשונה והעלייה במקביל של פמיניזם ופסיכותרפיה. במלחמת העולם השנייה ובשנות ה-50 המטוטלת נעה חזרה ושוב היה מקום וצורך בכבוד הגברי. אך אותם כוחות הנגד שבו בגל השני של פמיניזם ואגדת  הקורבניות (Victimhood) .

טייגר: שוטרי מקוף וסמלים ראשונים אף פעם לא היו מוקד לעניין והערצה מצד האליטות, ובמיוחד לא מצד נשים – מאחר והם לא יכולים להציע הרבה באמצעים, מעמד, הנאות והזדמנויות לילדים. כיום מתחולל שינוי, שוטרים וחיילים מפעילים ציוד אלקטרוני משוכלל, ואינם עוד סתם חופרי שוחות ומבצעי מעצרים. בשנות ה-60 וה-70 המושגים המסורתיים של מין הפכו ל"מגדר" ונחשול ענק ומצליח של מדע גרוע הציף את זרם התרבות המרכזי בטעון של תפקיד מין (Sex role) מובנה חברתית וכל השאר.

ליידן: לוייטנאם הייתה תאומה נכרת, כך גם לניצחון הזמני של הפמיניזם הרדיקלי. גם הגלולה שנתה את היחסים הבסיסיים בין גברים לנשים.

גוטמן: הסיבות לנגוח הגבריות עמוקות יותר מכותרות בעיתונים או אופנה בשנות ה-70. חל שינוי מרחיק לכת באופי האליטה החברתית. האני המנופח שמשוררי התקופה  הללו היה כולל-כל, משלב ניגודים שנשמות פשוטות יותר היו רואים כסותרים זה את זה: מהפכן ומסטול, הולל ומתנזר, יוגי וקומיסר, זכר ונקבה. האידיאל היה לא להיות בלעדית גבר או אישה, אלא מבחינה פסיכולוגית אנדרוגינוס. האדם בעל זהות מגדרית אחת, נחשב לנפש מדוכאת, שהממסד שונא החיים הצליח לשדלו למשחקיו העקרים.

 

---

הדיון המשיך בהשוואה בין קלינטון, המקובל אצל נשים לבין בוש שגברים העדיפו. דנו בגבריות של ג'וליאני ראש עירית ניו יורק דאז, ראמספלד שר ההגנה וצ'ייני סגן הנשיא. קלינטון הצטייר בשיחה כאחד שרוצה שיאהבו אותו וכך מנסה למצוא חן בעיני כולם ונאלץ לכן לרמות. ה"גבריים" לא מחפשים שיאהבו אותם וניתן לצפות שיאמרו את האמת בחלק גדול של הזמן [סוף כל סוף הם גם פוליטיקאים]. הבדל נוסף נעוץ בעדיפות הרגש או השכל הקר. כיום הדמוקרטים הפכו למפלגת "האמהות" והרפובליקנים - מפלגת "האבות". לנשים טוען באומן, אין הבנה למושגי הכבוד הגבריים, והן נוטות להאמין שאלה סתם משחקי נערות שניתן בנקל לעקרם כדי להפכם לגברים "הבשלים" שהן כביכול מעריצות. לדעתן אין צורך להתנהג כאנשי מערות, והדרך להתמודד עם אויב היא פשוט להיות נחמד אליו. לקורא הישראלי יהיה חומר למחשבה בניתוח סגנון הגבריות של רבין ז"ל, פרס, ברק, שרון ונתניהו – ודימוייהם בקרב גברים ונשים.

האם הרעיון שאין הבדלים נכרים בין גברים ונשים עדיין "האני מאמין" הרשמי באוניברסיטאות, או שמא חלה תנועת נגד לאנדרוגניות? מאחר ומחקרים רבים כל כך מוכיחים שההבדלים בין המינים נעוצים בטבע, תפישת המגדר "כמובנה חברתית" לבטח פשטה את הרגל. הלא כך?

באומן: איני סבור כך. האמונה חסרת הספקות של הפרופסורה בדמיון המלא בין המינים עדיין זקוקה לניעור. אך אנו נבהלים מדי מהרעיון של הבנייה חברתית. כמובן שהמגדר מובנה חברתית (למרות שיש לו יסוד ביולוגי) – מה רע בכך? לאורך כל ההיסטוריה גדלו בנים להיות גברים ובנות להיות נשים, בדיוק משום שהדבר לא מתרחש מעצמו באופן טבעי. ההבניה החברתית המתרחשת בחברות רבות ושונות היא טבעית, ויש להניח שהיא משרתת מטרה – לאפשר לחברה להגן על עצמה. מה שמבייש לגבר אינו מבייש לאישה ולהיפך, לכן יהיה זה עלבון לקרוא לגבר "נחנח" ולאישה זונה, ולא להיפך. אנו מכירים בשונות בין המינים בכבדנו התנהגויות שונות אצל שניהם.

גוטמן: למזלי אני מלמד בבית ספר לרפואה ולא במדעי הרוח והחברה, היכן שעוסקים בשאלות חיים ומות ויודעים שיש לכבד את המציאות. איני יודע כיצד רואים כיום במחלקות ללימודי האישה את העובדות המושרשות של טבענו המיני, אני מניח שהפמיניסטיות הרדיקליות לא הרשימו את האוניברסיטאות בזכות החשיבה והמחקר המצטיינים שלהם, אלא באמצעות משחק נועז של קלף הקורבן. אני חש שבזמן שאחוות הנשים הזאת מתעקשת לחשוב שהיא חלוצת המחנה, הסטודנטים נוטים להתעלם מ"המשוחררות" האלה ורואים אותן כחלק מהממסד העייף. המילה האחרונה כיום היא לחזור ולהתנסות בתפקידי מין מסורתיים. המילה האחרונה.

נשים הראו שהן יכולות להצליח ולעתים להצטיין, במקצועות שבאופן מסורתי היו גבריים – כמשפט, אקדמיה, עבודת משטרה. יש הרבה פחות סיפורים על גברים שהגיעו להישגי מופת בתחומים כסיעוד, או גננות לילדים. אם נמשיך לנסות לעצב גברים כפי שהפמיניסטיות היו רוצות, האם יגיע היום בו הגברים יהיו מוצלחים כנשים בתחומים אלה?

באומן: לא.

טייגר: בתי הספר מנסים לשפץ בנם ואינם מצליחים במיוחד. לכן רק 43% מתלמידי התואר הראשון הם זכרים, ובנים נאלצים לנטול ריטלין פי תשע מאשר בנות – ניסיון להפוך אותם למעשה לבנות.

ליידן: יש אין ספור סיפורים על גברים אימהיים, אפילו ספרים וסרטים. גברים במידת מה כתוצאה מכך נסוגו לעיסוקיהם החביבים – פורנוגרפיה וספורט, והנשים נשאבות יותר ויותר למבנה הקפיטליסטי, וכך מאמצות לעצמן סממנים גבריים. התוצאה היא בלגן.

גוטמן: לנשים יש בברור יותר חיזוקים מאשר לגברים להצליח במקצועות שהיו אופיינית שייכים למין השני. לחלקן זהו עת תשלום, לתקוע דגלן במחנה היריב. יש כאן טיפוס מעלה, לעבור מעוזרת משפטית לעורכת-דין. עבור גברים יש ירידה ברמה: האבות היו רופאים והבנים אחים. אולם משחק בובות מוקדם וחינוך פמיניסטי לא מצליחים להפחית את דחף ההישגיות והשאיפה למעמד של הגבר.

מה לדעתכם עומד מאחרי העניין של גברים ברובים, מכוניות ורכב שטח?

באומן: הדבר קשור בצייד, חיפוש  (exploring) ולוחמה. לתפקידים גבריים מסורתיים אלה יש בודאי יסוד ביולוגי, מאחר וחלוקת העבודה בין ציידים ומלקטי המזון בחברות קדומות הייתה מאד מועילה ומסיבה זאת היא גם חוזקה על ידי הבנייה חברתית. יש ללמד מה פירוש להיות גבר, כפי שלומדים כישורי הישרדות אחרים, אך אין זה אומר שהגבריות כולה בלתי נחוצה ואפשר לוותר עליה בחברה.

ליידן: פרויד.

גוטמן: ישנה חלוקת עבודה בסיסית בהתפתחות האנושית. הגוף והרגשות של הנשים התפתחו ליצירת חיים וטיפוחם בסביבה ביתית מוגנת. גופם של הגברים ורגשותיהם התפתחו לנטילת חיים בצייד ובמלחמה באויבים. מכאן, בעולמם של גברים צעירים מטרות, כלי נשק ואמצעי תנועה, וכאשר הם לא בנמצא הם מדמיינים אותם במשחק. בטיול בכפר נידח בהרי האנדים עם אשתי וילדיי, ראיתי כיצד ילד וילדה מקומיים התקרבו לפגוש את ילדיי. ללא שפה היו נבוכים, עד שהילד לקח מקל העמיד פנים שזה אקדח וצעק "באנג באנג". בני נטל אף הוא מקל והשניים נהנו מאד מהמשחק. באותו הזמן לקחה בתי מקל, שחקה בו כבובה,  ויחד עם הילדה השנייה טיפולו בה ללא מילים.בבובה.

---

המתדיינים הסכימו, כי בימים בהם נמצאת הדמוקרטיה המערבית תחת איום טרור, הטכנולוגיה אינה מספיקה ואין מקום לויתור על עוצמה פיזית, אומץ-לב, רוח קרב ואחוות לוחמים, לפחות לא ביחידות מיוחדות של לוחמים מקצועיים. החברה לא יכולה להרשות לעצמה להתרכך מדי, כאשר קיימים בעולם מספיק אנשים "קשוחים" – הנאצים והיפנים במלה"ע השנייה והאיסלם הרדיקלי כיום.

 

COPYRIGHT 2003 American Enterprise Institute for Public Policy Research in association with The Gale Group and LookSmart.
COPYRIGHT 2003 Gale Group