האם אפשרית רפורמה בבנקים?

מאת דניאל דורון
 

בזירה הציבורית גועש ורוגש סנטימנט כנגד הבנקים. החלטה נחרצת שהתקבלה בבנק הפועלים, להעלות את 'עמלת השורה' השנויה במחלוקת (וזאת בנוסף לחיוב הלקוחות בעבור הזכות לאפשר לבנק להפיק רווחים מהפקדותיהם) – הייתה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל. לא שעמלות הבנקים הם 'קש'. במדינות אחרות העמלות מהוות, בממוצע, 36% מרווחי הבנקים (ולעתים קרובות יותר רק 15-20%). בישראל הן מהוות למעלה מ-60%, סכום נאה של 8 מיליארד שקלים, שהבנקים גובים מלקוחות חסרי אונים על ידי יותר מ-200 סוגים של עמלות פתלתלות.

לבנקים עוצמה אדירה. במשך עשרים שנה הם הצליחו להדוף את המלצות ועדת בייסקי לארגון מחדש של שוק הכספים וכן את ההמלצות של ועדות נוספות שבאו אחריה. כשהמפקח על הבנקים בבנק ישראל התנגד להעלאה הם התעלמו ממנו. אך ייתכן שהפעם הבנקים טעו בהערכת האווירה הפוליטית. מפלגות פוליטיות פחדו לפעול נגד האינטרסים של הבנקים מחשש שהבנקים יחדלו לגלגל את חובותיהם. לוֹבִּיסטים מטעם הבנקים הפחידו את חברי הכנסת, בהסבירם שבשל העלות הגבוהה של הפריימרי'ז, כדאי שיהיה להם חבר טוב בבנק.

עם זאת, 51 חברי כנסת, רובם מהאופוזיציה חתמו על הצעת חוק שתאלץ את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות בבעלותם, בעלות שיוצרת ניגודי אינטרסים שעל גבול הפלילי. כמו כן, שלוש ועדות כנסת דנות בפרקטיקות מונופוליסטיות שונים של הבנקים. התקשורת גם היא מלאה דיווחים והערות ביקורתיות על נוהגי הבנקים.

דו"ח שהושלם לאחרונה על ידי קבוצת כלכלנים, מנהיגי היי-טק , בנקאי השקעות ומשפטנים בחסות המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי (שאותו אני מנהל), מתאר את ההשלכות השליליות העצומות שנגרמות כתוצאה מריכוזיות יתר בשוק הכספים שלנו, ובמיוחד במגזר הבנקים.

שוק הכספים סובל מויסות יתר, אך, לרב, הבנקים הגדולים מתעלמים מכך. לכן, הויסות גורם לא רק לחוסר יעילות עצום, אלא גם יוצר חסמי כניסה לענף כנגד גופים חדשים וזרים.

שוק ההון שלנו – לרבות אשראי, מניות, אג"ח, נכסים פרטיים – ריכוזי ביותר ולא תחרותי. הבנקים שולטים ב 1 טריליון מתוך 1.4 טריליון שקלים של הנכסים הפיננסיים של הציבור.

הדו"ח קובע שריכוזיות יתר וחוסר יעילות בשוק הכספים הם אולי הגורם העיקרי שמעכב את הצמיחה הכלכלית. הבנקים הלוו יותר מ-70% מהאשראי ל-1% מהלווים, שרבים מהם הם מקורבים שניצלו את האשראי הזול של הבנקים למינוף ולעסקאות רבות סיכון. עד סוף 2002 הבנקים צברו חובות מסופקים או אבודים בערך מצטבר של 120% מנכסיהם. הבנקים מצליחים להתגבר על ההפסדים העצומים האלה בעזרת רווחים נוספים המופקים הודות לשליטתם המונופוליסטית בעמלות ובשעורי הרבית. הבנקים אִלצו למעשה את משקי הבית לסבסד את ההפסדים הגדולים שנגרמו מן ההלוואות הללו. גרוע מכך, על ידי הענקת כל האשראי, כמעט, למקורביהם, הבנקים מעמידים את שאר המשק במצוקת אשראי חמורה, המעכבת עסקים קטנים ובינוניים, בעלי פוטנציאל רווחי, שרובם נמצאים ב'פריפריה'. אי-זמינות האשראי היא אולי הסיבה העיקרית לכך שהגליל והנגב הפסיקו להתפתח.

הבנקים שולטים ברב הנכסים הכספיים של הציבור, שמופקדים בקרנות הפנסיה, בחשבונות חסכון וכד'. הם מעורבים בפרקטיקות הנגועות בניגוד אינטרסים חמור כשהם משמשים גם מלווים, חתמים, משקיעים ויועצים פיננסיים. רגולציה ומיסוי מפלה פעלו לטובת החסכונות בבנקים וייבשו את שוק האג"חים. הם גם רסנו את ההשקעות בחו"ל.

אין כמעט שוק נכסים פרטי בישראל, מלבד הון סיכון. כתוצאה מכך, לא ניתן היה למכור חברות ממשלתיות ופרטית. כאשר התבצעו רכישות, הן נעשו בעזרת האשראי מהבנקים, ובמינוף גבוה. משקיעים זרים הפסידו מכרזים לטובת רוכשים מקומיים בעלי קשרים טובים שנהנים מתעריפי בנקים המופחתים על-ידי "סבסוד צולב".

שוק כספים שאינו מתפקד כהלכה גרם לתשואה נמוכה מאוד על 1.4 טריליון ₪ של הנכסי הציבור. חברות ישראליות נאלצות לגייס אשראי בחו"ל ו"להגר".

הריכוז הלא מרוסן של עוצמה כלכלית בידי מעטים (שלוש משפחות ובנק אחד הם בעלי 44% מכלל הנכסים בישראל!) יוצר קשר מסוכן בין עוצמה כלכלית לעוצמה פוליטית, מאחר שהפוליטיקאים נעשים תלויים בתמיכה מהאוליגרכים המקומיים השולטים בכלכלה.

חשוב ביותר, הקצאת המשאבים הכלכליים על ידי מנגנון התמחור – הסוג היחיד שמעודד צמיחה – מוחלף על ידי מנגנון של טובות הנאה והשפעה פוליטית. התוצאות, כמובן, חמורות.

 מה שצריך לקרות הוא פשוט: יש לקצץ ברגולציה באופן דרסטי, כך שתוכל להתקיים תחרות שתתפוס את מקומה במניעה  אפקטיבית יותר של נוהגי השחיתות. ניתן גם להגביר את התחרות על ידי הפרדת קרנות הנאמנות מהבנקים. רק אז חייבת הממשלה להפריט את שני הבנקים שנמצאים עדיין בבעלותה.

לאחר רפורמות כאלה, יחסי השוק בין מגזר הבנקים ומגזר הביטוח חייבים גם להיות מוגדרים באופן כזה שיעודד תחרות. התחרות תקל על מיזוג חברות ההון הפרטיות, ישראליות וזרות, ולגרום לפריחת הכלכלה בישראל.

הבנקים החזקים שלנו חייבים להבין שצעדים כאלה יביאו גם להם תועלת בטווח הארוך. ההסתמכות שלהם על הכוח המונופוליסטי הייתה הרסנית לא רק ביחס לכלכלה, היא גרמה גם לאי-כושר-פירעון זמני בבנקים, עד כדי כך שהיה צורך לחלץ אותם מהמצוקה כמעט כל עשר שנים.

סוף כל סוף יש לישראל שר חוץ שמבין בכלכלה ומוכן לקחת על עצמו סיכון פוליטי גדול על מנת לתקן את הכלכלה הישראלית. הוא ראוי לסיוע מאלו שמבינים עד כמה כלכלה תקינה היא חיונית לא רק לאיכות חיינו, אלא לעצם קיומנו.