בעיניה של הפמיניסטית הפוליטיקלי-קורקטית, הנישואין מדכאים נשים והמשפחה מייצרת את הפטריארכיה. שני המוסדות האלה הם תוצאה של הקפיטליזם. נשים הנשואות באושר נחשבות לפתולוגיות ובוגדניות. בכדי להצדיק את הגישה רוויית השנאה הזאת, הפמיניסטיות מצביעות על העלייה בנתוני האלימות במשפחה, למרות שהאלימות נגד נשים – כפי שהיא נמדדת באחוז הרציחות – לא התגברה כלל, אלא עלתה בפרופורציה לגידול באוכלוסייה. למרות האבסורדים שההשקפה הפמיניסטית-מגדרית מגיעה אליהם – למשל , הגדרת עבודת בית כ'ערך מוסף' – חובה להכיר אותה בכדי להבין את עומק השנאה שהפמיניסטיות מכוונות כלפי גברים הטרוסקסואלים ומין הטרוסקסואלי. אז אפשר גם להבין את הרגשות המניעות את הקורקטיות המינית.

מהי המשפחה?: הזווית השמרנית מול הזווית המגדרית

השמרנים מאמינים שהמשפחה היא לבנת-היסוד של מוסדות החברה האנושית, החוט שממנו נארגים ערכי התרבות עצמם.

פמיניסטיות מגדריות (gender feminists)[1] מסכימות עם ההנחות האלה. אבל בכך מסתיימת ההסכמה בין הצדדים, ומעבר לסף הזה ניטש ביניהם קרב בכל הנוגע למוסדות הנישואין והמשפחה.

בצד השמרני של המתרס רואים במשפחה מוסד שהציוויליזציה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. רק משפחות יכולות להעניק את היציבות הרגשית ארוכת הטווח ואת המחוייבות הנדרשים לגידול ילדים. מעבר לזה, משפחות מספקות מערכת של תמיכה רגשית ומינית עבור זוגות נשואים, הזקוקים למחסה מפני הרוחות העזות המנשבות בעולם העויין. בלי המשפחה, מנבאים השמרנים, יתמוססו ערכי המוסר ותתפשט האנרכיה החברתית.

מקצה השני של הקשת הפוליטית, הפמיניסטיות המגדריות מוקיעות את המשפחה בשל אותן הסיבות שבגללן השמרנים מהללים אותה. המשפחה היא מבצרם של הערכים המסורתיים ושדה אימונים עבור מוסדות החברה. במילים אחרות, המשפחה היא היסוד של הקפיטליזם הפטריארכלי, שהוא – לדברי הפמיניסטיות – המקור לדיכוי הנשים.

המאבק בנושא המשפחה הופך סבוך עוד יותר בגלל המהירות שבה המוסד הזה מגדיר את עצמו מחדש. בשנות ה-1950, משפחה טיפוסית היתה מורכבת מבעל ואשה עם שניים או שלושה ילדים. האשה נשארה בבית, והבעל עבד בעולם החיצוני בכדי לפרנס משפחתו.

היום נדמה שאין כבר משפחות טיפוסיות ואין סטריאוטיפ של יחידה גרעינית. הורים גרושים, אמהות לא נשואות והומוסקסואלים מאמצים שינו את דיוקנה של ההורות. חיי הבית עברו תמורות כתוצאה ממציאויות כלכליות שהוציאו את מרבית האמהות מהמטבח ולתוך מקומות העבודה. לורה לוין מסבירה במאמרה, "תפקידה המשתנה של המשפחה":

"ב-1950 עבדו מחוץ לבית רק 18% מהנשים הנשואות עם ילדים מתחת לגיל 18. ב-1980, המספר הגיע ל-54%. הסטריאוטיפ המסורתי שלנו בדבר המשפחה האמריקאית כולל אב עובד ואמא שאינה עובדת, אבל כיום רק 12% מהבתים בארה"ב מתאימים למודל הזה".

השינוי הזה במשמעות המונח 'משפחה' מציב בעיה מסויימת בפני פמיניסטיות מגדריות. קשה להשתכנע שמשהו כה מגוון כמו המשפחה המודרנית מגלם בתוכו את אותו חוסר הצדק בכל צורותיו. ואולם, פמיניסטיות מגדריות רואות מכנה משותף לכל הזוגות הנשואים: דיכוי הנשים.

הדבר נכון אפילו לגבי משפחות שיש בהן רק נקבות, כמו משפחה המורכבת מאם רווקה ובת למשל. גם משפחה כזו מדוכאת ע"י גברים בגלל שהאינטראקציות שלה משקפות את חוסר הצדק הפטריארכלי ששתי הנקבות פוגשות במקום העבודה ובמערכת הפוליטית. בגלל שהן נקבות, התא המשפחתי שלהן יהיה עני יותר כלכלית ויהנה מפחות הזדמנויות מתא גברי דומה – כמו אב ובן למשל.

המאבק סביב המשפחה והנישואין הוא מאבק אידיאולוגי. כאשר שמרנים ופמיניסטיות מגדריות מסתכלות על אותם המוסדות, הם מגיעים למסקנות שונות בתכלית השינוי. שמרנים רואים יחידה טבעית בעלת תפקוד 'חלק', שהסממנים השליליים שלה – כמו אלימות במשפחה – הם בגדר חריגים. פמיניסטיות מגדריות מסתכלות על משפחות ורואות את "יומנה של עקרת בית מטורפת" – רומן מסוף שנות ה-1960 מאת סו קאופמן, שתיעד את הכעס הקיומי של עקרת בית עירונית מהמעמד הבינוני-גבוה. התעללויות – כמו אלימות במשפחה – נתפסות כביטויים בלתי-מסוננים של המצב הקרוי נישואין.

נישואין ומשפחה בעיני הפמיניסטיות

הדיון במשפחה בתוך התנועה הפמיניסטית עבר תמורה בעשורים האחרונים.

כמעט כל הפמיניסטיות מסכימות שגברים ונשים חווים את המשפחה בדרכים שונות לגמרי. לא מדובר כאן באמת ביולוגית מובנת מאליה, אלא בביטוי של עובדה פוליטית וכלכלית. במשך מאות שנים העדיפו חוקי המשפחה את הגברים באופן כזה שניתן היה לפעמים לאשפז את האשה בעל כורחה במוסד לחולי נפש אם בעלה חתם על הוראה כזו. אפילו לאחר שנערכה רפורמה בחוקי הנישואין, נדמה היה שהמוסד עצמו נותן מעמד עדיף לגברים – למשל, בכל הקשור לחלוקה בעבודת הבית.

ואולם, פמיניסטיות ליברליות רואות בנישואין דבר שניתן להצילו: מוסד הזקוק לרפורמה ולא לאלימינציה.

הביקורת הפמיניסטית-ליברלית של המשפחה החלה בשנות ה-1960 עם ספרה המהפכני של בטי פרידן, "התעלומה הנשית" (The Feminine Mystique), שיצא ב-1963. פרידן טענה שנשים אמריקאיות בתקופתה משועבדות לחיי הבית ומוגדרות ע"י תפקידיהן כאמהות ונשים. את המשפחה כינתה אמנם "מחנה ריכוז נוח", אבל היא נמנעה מלקרוא לחיסול מוסד הנישואין. פרידן ביקשה בסך הכל שנשים יתחילו לדרוש יותר מחייהן ושיתורו אחר סיפוק נפשי גם מחוץ לחיי הנישואין.

כעבור שנים, עם זאת, כאשר מספר פמיניסטיות השתמשו בתיאוריות של פרידן כטיעונים למען ביטול מוסד המשפחה, היא כתבה ספר נוסף – "השלב השני" (1981). בספר זה הסבירה שהתיאוריות שלה לא הובנו כראוי. הפמיניסטיות המגדריות, אמרה פרידן, לקחו את הביקורת שלה למחוזות שלא התכוונה להגיע אליהם כלל. היא ביקשה לחשוב שוב על הנישואין. היא התחננה בפני הפמיניסטיות לחדול מהרטוריקה האנטי-משפחתית ולשוב לדיאלוג שיענה על צרכיהן של האמהות הנשואות, שמהוות רוב בקרב הנשים. היא קראה לאבולוציה הומניסטית שתעשיר את מוסד המשפחה ע"י הכללת צרכיהם ורצונותיהם של הגברים בתמונה. בטי פרידן מייצגת את ההשקפה הפמיניסטית הליברלית.

מעניין שלא רק פרידן, גם חלוצה נוספת של התנועה לשחרור האשה, ז'רמן גריאר, הרגישה צורך לפרסם ספר שני בכדי להגן על מוסד המשפחה. בשנות ה-1970 הכריזה גריאר מלחמת גרילה נגד התלות בגברים, וליוותה את ההכרזה בהתנהגות בוטה והתבטאויות מזעזעות.

גריאר קראה לבצע פירוק מהפכני של תפקידי המינים. היא עודדה נשים להתנהג באופן מופקר והרפתקני מינית. היא טענה שלנשים אין מושג עד כמה הגברים שונאים אותן. היא סיפרה על חוויות של אונס קבוצתי וברוטליות, באופן שיצר את הרושם שאלימות שכזו היא הנורמה ביחסי גברים ונשים. הפיתרון שלה: על נשים לסרב להתחתן. אם הן בכל זאת מתחתנות, עליהן לסרב להיות נאמנות או לקבל את 'קישוטי' הנישואין כמו שם המשפחה של הבעל, טופס מס הכנסה משותף וטבעת נישואין. בנוסף, על נשים למאוס בתפקידן כצרכניות בחברה קפיטליסטית.

למרות הרטוריקה המגדרית הזו, הגינוי של גריאר למשפחה לא היה חד משמעי. היא גם לא היתה נטולת סימפתיה לגברים, אותם ראתה גם כן כקורבנות של השיטה. היא רצתה רק להחליף את הסטטוס קוו עם משהו שכינתה "המשפחה האורגנית".

ואולם, בספר מאוחר יותר הגנה גריאר בצורה ברורה על תפיסה מסורתית יותר של המשפחה. היא קיבלה את הרעיון שהיחידה המשפחתית הבסיסית מורכבת מבעל, אשה וילדים.

הרעיון הליברלי של "משפחה שוויונית" – שבה גברים ונשים מתחלקים שווה בשווה באחריויות, כולל עבודת בית – נדחה ע"י פמיניסטיות מגדריות. במאמרה של פלורנס רש, "The Many Faces of Backlash", מושלך לפח רעיון ה"שיחרור האנושי" בטענה שאין כל בסיס היסטורי לשחרור הגבר. רש רואה בליברלים המאמינים באידאלים שכאלה בוגדים. לדבריה, תמיכתם היא

"...מטעה וערמומית, והיא עלתה לנו במחיר עצום. לנשים רבות קשה לעמוד מול הפיתוי שבהבטחה למערכת יחסים אכפתית ושיוויונית עם גבר תומך".

המתקפה הרדיקלית ממש על המשפחה החלה עם ספרה של קייט מילט, "פוליטיקה מינית" (1970). מילט הקפידה להציג את דיעותיה הקיצוניות באופן קר-רוח ומחקרי ששיווה להן מראה אמין. כשדנה ביחסי גברים/נשים ("פוליטיקה מינית"), מילט התעסקה בכמעט-אובססיביות בפורנוגרפיה ובספרות סאדו-מזוכיסטית, במקום לעסוק באהבה, אמהוּת או נישואין מוצלחים. הפורנוגרפיה היתה בעיניה סמל מוחלט ליחסים בין המינים. וכאשר מילט תקפה את ה"פוליטיקה המינית", היא תקפה את כל מבנה הכוח בחברה – כלומר, את הפטריארכיה. הנישואין, טענה, היא האמצעי באמצעותו משתמר הדפוס המסורתי של שליטת הגברים בנשים.

התיאוריות של מילט פותחו והורחבו ע"י קולות קיצוניים כמו שולמית פיירסטון, סוזן בראונמילר וטי אטקינסון. הפמיניזם המגדרי הלך ונבנה, והוא החל להשפיע גם על הזרם המרכזי של הפמיניזם. הפמיניסטית המגדרית קתרין מקינון תיארה את המעבר מליברליזם להשקפה המתנגדת לנישואין כמעבר מרצון בשיוויון לדרישת צדק:

"ואז [אחרי הפמיניזם הליברלי], קמה תנועת נשים שביקרה... את המלחמה כהתזת זרע גברית. היא ביקרה את הנישואין והמשפחה כמוקדים הממוסדים של עודף-הזכויות הגברי... חלק גם מתחו ביקורת על יחסי מין – כולל מוסד המשגל, כחלק מהאסטרטגיה והאקט של הדיכוי."

שמותיהם של ספרים פמיניסטיים פופולריים מימיה המוקדמים של התנועה מדגישים את הקרע בין פמיניסטיות מגדריות לבין הנשים שבוחרות בחיי בית. להלן רשימה חלקית: 'אומה לסבית' של ג'יל ג'ונסטון (1973) שבה מכונות נשים הטרוסקסואליות 'בוגדות'; 'פוליטיקה מינית' של קייט מילט (1970) שהגדיר מחדש את האקט המיני ההטרוסקסואלי כמאבק כוחות; 'נישואין זה גהינום' של קתרין פרוץ (1972) ו'מלכודת התינוקות' של אלן פק (1971), בה טענה המחברת שתינוקות חוסמים את הדרך לשיחרור. המסר האידיאולוגי היה ברור: האישי הוא פוליטי, נישואין הם זנות ממוסדת, מין הטרוסקסואלי הוא אונס, גברים הם האוייב, משפחות הן בתי כלא.

אלה שלא עסקו בקריעת חייה של אשת המשפחה לגזרים, פשוט התעלמו מהם. לדוגמה, האנתולוגיה הפופולרית "Sisterhood is Poweful" מכילה 74 מסות. רק אחת מהן קשורה בדרך כלשהי לאמהוּת. אמהות כנראה אינה נושא שאמור לעניין נשים באופן מיוחד.

הרקע לניתוח הנישואין של פמיניסטיות מגדריות

הבוז שרוחשות הפמיניסטיות המגדריות לנישואין ולמשפחה הרחיק אותן לא רק מהלבירלים, אלא מרוב הנשים שבחרו בחיי נישואין ואמהות.

מה בדיוק אומרת תיאוריית הפמיניזם המגדרי לגבי נישואין?

הפמיניסטיות המגדריות רואות בנישואין מצב בלתי רצוני, שבו לנשים יש מעמד של רכוש. לדידן, נישואין ומשפחה כרוכים באופן הדוק עם רכוש פרטי, המבנה המעמדי, ואמצעי הייצור. במילים אחרות – המשפחה היא פן של הקפיטליזם. הניתוח הזה נשען במידה רבה על התאוריה המרקסיסטית, ובמיוחד על עבודותיו של פרידריך אנגלס, שחיבר עם מרקס את "המניפסט הקומוניסטי".

אנגלס טען שדיכויין של נשים נבע מהמשפחה הגרעינית. אבל אנגלס –שקייט מילט, חלוצת תיאוריית המגדר, מרבה לצטט ממנו – בז לרעיון שהמשפחה דיכאה את האשה לאורך ההסיטוריה. הוא האשים בדיכוי הזה רק את הקפיטליזם, שהרס לדבריו את כבודה ומעמדה של האשה בתוך המשפחה. אנגלס כתב:

"הרעיון שהאשה היתה שפחתו של הגבר בתחילתה של החברה הוא אחד הרעיונות האבסורדיים ביותר... לא זו בלבד שנשים שהיו חופשיות, נן נהנו גם מכבוד רב בשלביה הראשונים של הציוויליזציה והן היו הכוח הגדול בקרב המשפחות המורחבות."

הפמיניסטיות המגדריות נוהגות איפה לעשות רומנטיזציה של הזמנים הטרום-תעשייתיים. הטענה היא שבחווה המשפחתית, לא היתה הפרדה ברורה בין תחומי עבודתם של הגבר והאשה. המבקר עשוי לתהות אם גברים במאה ה-18 אכן נהגו לבשל, לנקות ולהחליף חיתולים יותר משעושים זאת הגברים של ימינו, אבל הפמיניסטיות המגדריות מתעקשות וטוענות שהפרסטיז'ה של עבודת האשה אכן היתה פעם שווה לזו של הגבר.

במאה ה-19, הן טוענות, גרם התיעוש ל"הפרדה בין עבודה ביתית לבין עבודה יצרנית". הוא גרם להעברת עבודתו של הגבר מהבית אל המפעל, בזמן שהנשים נשארו בבית. הגברים הפכו לדומיננטיים בעולם החיצוני, ונשים הפכו לדומיננטיות בתחום הפרטי. נשים הסכימו לסידור הלא-מוצלח הזה – כולל הפן המונוגמי – משום שהוא הציע ביטחון מול המורכבות הגדלה וההולכת של החיים (סוזן בראונמילר טענה מאוחר יותר שהסידור הזה נתן לנשים ביטחון מפני אונס בידי גברים אחרים).

במילים אחרות, המשפחה הגרעינית לא התפתחה כתוצאה מביולוגיה, אלא כתוצאה מתיעוש. הגברים עזבו את הבית בכדי להביא הביתה משכורת מהעולם החיצון ונשים לקחו על עצמן לטפל במשפחה בתוך הבית. עבודת הנשים הפכה להיות ביטוי הכרחי אך נחות של הצורך לשחרר את הגברים להרוויח משכורת.

פמיניסטיות מגדריות אינן יכולות להתעלם מהעובדה הברורה שהתיעוש דווקא פתח בפני נשים הזדמנות חסרת תקדים להרוויח שכר מחוץ לבית – ולהפוך לעצמאיות כלכלית. אבל לטענתן, העצמאות הזו היתה בגדר אשליה. נשים הרוויחו שכר נמוך יותר ותפקידים רבים היו נעולים בפניהן.

תחת הקפיטליזם, הנשים קיבלו על עצמן את תפקיד האחראיות על הרבייה, עקרות הבית והצרכניות. נשים שימרו את כוח העובדים בכך שסיפקו כביסה, אוכל ושירותי ניקיון עבור הגברים – הכל ללא שכר. בנוסף, אמהות סיפקו את הדור הבא של העובדים למכונת הניצול הקפיטליסטית, ודאגו שיעברו תהליך חיברות (סוציאליזציה) נאות.

קרל מרקס טען כי "המשכיותו של מעמד הפועלים דורשת העברה וצבירה של כישורים מדור אחד לבא אחריו".

בחוברת "Counter-Planning from the Kitchen, Wages for Housework" מפרטות ניקול קוקס וסילביה פרדריצ'י את ההטבות שאמהות ועקרות בית מעניקות לקפיטליזם. הן טוענות שנשים 'מבוייתות' מעין אלה מנציחות את מעגל הקפיטליזם:

"עבודת הבית... פירושה לתת שירותים פיזיים, רגשיים ומיניים למרוויח השכר, להכינו לעבודת השכר יום אחר יום. פירושה לטפל בילדים... ולוודא שגם הם יתפקדו בדרכים שבהן הקפיטליזם מצפה שיתפקדו".

אבל לפמיניסטיות המגדריות היתה בעיה עם מרקס ואנגלס, שסברו שלגברים כמגדר אין שום אינטרס בהפעלת כוח על נשים. במילים אחרות, הם לא ראו במגדר בסיס לניתוח מעמדי. הגורם החשוב בניתוח מעמדי היה, לדידם, הקשר בין האדם לבין אמצעי הייצור, כלומר – האם אתה פועל או קפיטליסט. מרקס האמין שברגע שנשים ייכנסו לכוח העבודה, הן יהפכו שוות לגברים. במילים אחרות, מרקס ואנגלס דחו את ההנחה שנשים, כמגדר, מהוות 'מעמד' בעל אינטרסים וצרכים ייחודים.

בכדי להסביר שלנשים יש אינטרסים מגדריים הנבדלים מאלה של גברים ונוגדים אותם, הפמיניסטיות המגדריות נאלצו להושיט את ידיהן אל מעבר למרקסיזם. הן פיתחו תיאוריה של פטריארכיה, של קפיטליזם גברי, שבו נשים דוכאו ע"י התרבות הגברית לא פחות מכפי שדוכאו ע"י השיטה הכלכלית. העוולות התאומות האלה תמכו זו בזו, על גבן הקולקטיבי של הנשים.

באשר לנשים שביקשו להיות עקרות בית, לא היה שום ניסיון מצד הפמיניסטיות המגדריות לפתות אותם לאמץ עמדה יותר משוחררת. להיפך. נשים כאלה גונו כ"מרקקות מיניות" והקשר שהן חשו למשפחותיהן הוגדר כסימן פתולוגי.

במסה "להפסיק להסתכל על הבחורים", הסבירה סוניה ג'ונסון את ההגיון שמאחורי טקטיקות הלם שכאלה:

"נשים הוכשרו להיות שפחות וזונות... אבל איך שלא הוכשרה האשה – אם כזונה ואם כאשת איש, שזה אותו הדבר – המשפחה הפטריארכלית מכשירה אותנו בלעדית, כמעט, לשמש בפונקציות מיניות".

אל הדעות האלה התלוו מעשים בשטח. למשל, ארגון שקרא לעצמו "הקונספירציה הנשית הבינלאומית מהגיהינום" (ראשי תיבות WITCH) הפריע ב-1969 לתצוגת אופנת כלות כאשר פעילותיו שרו, למנגינת מארש החתונה: "הנה באות השפחות, בדרכן לקבריהן".[2]

הדרך שבה רואה הפמיניזם המגדרי את המשפחה חילק את הנשים למחנות עויינים. מרבית הנשים – גם אם הן מאוד מעוניינות ברפורמות בנישואין – אינן רוצות להיפטר מבעליהן ומילדיהן. אבל נדמה שהפמיניסטיות המגדריות לא יסתפקו בפחות מכך.

כאשר ארגונים פמיניסטיים מגדריים כמו "קולקטיב הכתיבה של נשות הדרום"[3] נתקלו במחאותיהן של נשים שרצו להיות נשואות לבעלים ולהוליד ילדים, הם התייחסו אליהן כמו אל כלבים פבלוביים שעברו הכשרה ע"י התרבות הגברית. בקיצור – ניתן להכשיר אותן מחדש.

במסה משותפת של קולקטיב הנשים הדרומיות, "התנגדות מינית בהסדרים הטרוסקסואליים", הביע הקולקטיב את העיקשות הלוחמנית שלו ואת הזלזול בנשים מבוייתות:

"ניתן לזהות את המאוויים שהוטבעו בנו חברתית בכדי שנהיה כפופות לגברים, ולהתנער מהם. ככלות הכל, אם אפשר ללמד יונים לשחק פינג-פונג, ייתכן שאפשר ללמד את עצמנו להעדיף הזדהות נשית בלתי-מינית".

בזמן האחרון מתרחקות הפמיניסטיות המגדריות מגינויים מפורשים של הנישואין והמשפחה. ייתכן שהן קולטות עד כמה פוגעות העמדות האלה בפופולריות שלהן בקרב הנשים. כאשר הן ניצבות מול ההתנגדות הזו, הפמיניסטיות המגדריות מדברות בטון צורם פחות אודות הנישואין והאמהות. אבל מטרתן לא השתנתה: מהפכה שתפיל ותבטל את הפטריארכיה.

הסכסוך סביב עבודת הבית

ניתן להדגים את הבדלי הגישה בין פמיניסטיות מגדריות לפמיניסטיות ליברליות באמצעות נושא עבודת הבית. שתי האידיאולוגיות מסכימות שיש אלמנט מובנה של דיכוי בעבודת הבית. מעבר לנקודה הזו מסתיימת ההסכמה.

בראייה הליברלית, עניין עבודת הבית מהווה בעייה בתחום חלוקת העבודה. כלומר, הם רואים חוסר איזון בין כמות המטלות הביתיות המבוצעות ע"י נשים, לעומת כמות המטלות המבוצעות ע"י גברים. הפיתרונות שמציעות הליברליות נוטים להיות פרטניים ופרטיים, לא פומביים או פוליטיים. לדוגמה – מעודדים זוגות לפתח לוחות זמנים שיש בהם חלוקה יותר הוגנת של נטל עבודות הבית. מעודדים את הגברים ליטול חלק שווה בעבודות הבית.

פמיניסטיות מגדריות מאמצות עמדה יותר קיצונית. ראשית, עניין עבודת הבית אינו נתפס כחוסר-איזון שיש לתקנו. הוא נתפס כביטוי ישיר לדיכוי האשה בידי הגבר, אשר אי אפשר לתקנו באמצעות שינויי לו"ז, אלא יש לבטלו כליל. אי אפשר לשכנע גברים לעשות את חלקם ההוגן בעבודת הבית, כי הגינות שכזו מנוגדת לאינטרסים המעמדיים שלהם. במאמרה "הדינמיקות של נישואין ואמהות" משרטטת בוורלי ג'ונס את הקונפליקט הזה, קונפליקט שלא יכולים להיות בו פתרונות פרטיים או אישיים. לדברי ג'ונס,

"מערכת יחסים בין גבר לאשה אינה מערכת יחסים אישית יותר מאשר... יחסי אדון ועבד, או מורה ותלמיד. יש, כמובן, תכונות אישיות ופרטניות בכל מערכת יחסים... אבל הן משניות לעומת האופי המעמדי של היחסים."

מי נהנה מפירות עבודת הבית? תשובת הפמיניסטיות המגדריות חד משמעית: גברים כמעמד והקפיטליזם כשיטה הם הנהנים. יש כאן איפוא שתי שכבות של ניצול – גברים וקפיטליזם, והשכבות חוברות יחדיו ליצור את הפטריארכיה.

הפמיניסטיות המגדריות מסבירות כיצד מסייעת עבודת הבית לקפיטליזם: קפיטליזם הוא התהליך שבו בעליהם של אמצעי הייצור משלמים שכר לעובדים, שמייצרים מוצרים השווים יותר מהשכר המשולם להם. ההפרש הזה מכונה "הערך המוסף" של העבודה והוא נספג כרווח ע"י הקפיטליסטים.

איך נכנסת עקרת הבית למשבצת הזאת? לפי פמיניסטיות מגדריות כמו דאלאס קוסטה, גם עבודת הבית מייצרת "ערך מוסף" הנספג ע"י הקפיטליזם. הערך המוסף של עבודת הבית מתבטא בכך שהיא מאפשרת לגברים לעבוד.

העובדה שגברים אינדיבידואליים מבצעים לפעמים עבודת בית לא משנה את התסריט הזה, משום שגברים – כמעמד – אינם תלותיים כלכלית כמו הנשים.

עבודת הבית משפיעה ישירות, לפי התיאוריה הזו, על השכר והזדמנויות העבודה המוצעות לנשים. בגלל ה'תקדים' של עבודת הבית יכולים המעבידים לשלם לנשים פחות ממה שהן שוות. יתרה מכך, ע"י עידוד נשים להישאר בבית, יכולים הגברים להפחית את התחרות על כסף וכוח. הפמיניסטית המגדרית דל מרטין מסבירה זאת כך:

"אם החברה מצליחה ללחוץ על נשים להישאר בבית, משק העבודה נחתך בחצי, וכך גם התחרות על מקומות עבודה, כסף וכוח. הקפיטליזם ניזון מתחרות, אבל כאשר יותר מדי אנשים בעלי כישורים מתאימים מתחרים על אותה מטרה, המערכת מתחילה להיסתם".

איך בדיוק מרוויחה השיטה הקפיטליסטית מזה שהיא מגבילה את מאגר העבודה והכישרון שניתן לנצלו? את זה לא מסבירים לנו. אם חושבים על זה – דווקא עודף עובדים מתאימים המתחרים זה בזה היה אמור להיות חלומו של כל קפיטליסט, לפי הקריטריונים של הפמיניזם.

בלי