גבריאל
העיתון לגברים ונשים
שאוהבות אותם
ברבי, חז"ל, דץ ודצה ושנאת גברים (מיזאנדרייה)
מאת דר' משה גרנות
היום, כשהפמיניסטיות דורשות בצדק זכויות שנמנעו מן הנשים במשך דורות, היית מצפה
מהן שיתחשבו בכך שאנחנו הגברים כן יודעים לקרוא, שלא כנשים בימי חז"ל, ובכל זאת,
אין להן שום בעיה להכפיש ולהשחיר אותנו יותר ממה שמגיע לנו על פי הקריטריונים
שלהן.
קרא את הקונטרסים שלהן ותראה איך הן מכניסות את כולנו לתוך סל אחד – כולנו
חזירים שוביניסטים, כולנו אגואיסטים, גסי רוח, אנסים בפוטנציה ובמעשה, ברוטלים
המכים את נשותיהם, הדחף המיני שלנו איננו צורך ביולוגי, אלא תוצאה של לחץ חברתי,
אנחנו לא רודפים אחרי המין כי זה כפוי עלינו על ידי הטבע שלנו, אלא משום שזה
תוצר של תרבות שוביניסטית שכל כוונתה היא השפלת האישה; לנו לא איכפת בכלל אם
האישה נהנית מהמין, העיקר שאנו ניהנה; אי אפשר ליצור עמנו תקשורת, כי אנחנו
לעולם איננו מקשיבים לנשים, הגברים כולם תמיד מתנשאים על האישה, חולקים על דעתה,
מאלפים אותה דעת, כאילו היא תינוקת; אין סיכוי לשנות את דעותיהם של הגברים שלא
בכפייה (שימו לב!); הגברים יצרו היסטוריה מעוותת, והחביאו את התרומה האדירה של
הנשים לאנושות כדי להוכיח את נחיתותה, לכן יש לבטל את כל ספרי ההיסטוריה
הגבריים (History) ולהתחיל לכתוב את ההיסטוריה שהושתקה על ידי הגברים,
ההיסטוריה האמיתית הנשית (Her story). צריך לשנות את הדת, ובמקום "אל" צריך
להעמיד "אלה". צריך להכריע את הגברים, כמו שהאמזונות עשו בימי קדם – הן הרי
פשוט הרגו את הזכרים שנולדו, או גירשו אותם מתוך השבט; כדי לנצח בקרב עם האויב
הגברי, צריך לאחוז באמצעים הכוחניים שיש לו: קול פוליטי וכסף; הגברים המציאו את
הנישואין כדי לנשל את האישה משמה, מפרטיותה, מכבודה; הגברים המציאו את החזייה,
את בובות הברבי…
רגע, את ברבי "ילדה" רות הנדלר, שמתה לא מזמן. היא עשתה מיליונים מההמצאה שלה...
לא משנה! בעיני הפמיניסטיות, רות הנדלר היא קורבן המחשבה הגברית - העובדות הן
ממש לא לעניין. יצא לכם לראות את אורנה ומשה דץ – "דץ ודצה" בראיון אצל יאיר
לפיד? טוב, אז ללפיד יש שאלות קבועות: ' מה ישראלי אצלך?', 'מה תיקח לאי בודד?',
'מה מושך אותך אצל המין השני?', 'מה אתה היית מוכן לשנות בגופך?' וכן הלאה.
כיוון שהגיע לפניו זוג זמרים, הוא שינה קצת את השאלות, והוא שאל את משה, מה הוא
היה משנה אצל אורנה, ו…התחלק לו: 'הייתי רוצה את החזה שהיה לה לפני הלידות'. נו
נו, כל הגוורדיה הנשית התנפלה עליו וכינו אותו בכל כינויי הגנאי האפשריים.
אריאנה מלמד אפילו הנציחה את הגיגיה בנדון בכתבה בשם "גברים אינפנטילים, נשים
מבוהלות". קודם כול, היא מבטיחה לקנות לו בובת ברבי, שהיא המצאה גברית שמטרתה
להפוך את הנשים לבובות, ואחר כך היא מציינת ב'טוב טעם נשי' כי היה לו מזל
שאישתו היא אורנה – אישה מאופקת פחות הייתה בועטת לו בדיוק במקום שהיא הייתה
רוצה לשנות את האנטומיה שלו. מה לעשות, היא שואלת, אם נשים ניחנו במעט טעם טוב
(כמו, למשל, התשוקה של אריאנה מלמד עצמה לבעוט לדץ בביצים…), והיא ממשיכה שם
לתאר את הסיבה מדוע קנתה לו בובת ברבי - בגלל הטמטום ואטימות שלו , שהיא תכונה
דומיננטית אצל מיליונים מבני מינו של דץ. דץ, כמו מיליוני זכרים עדיין לא
מאמינים כי הנשים אינן בובות, והנשים המבוהלות, נעבעך, נכנעות לאינפנטיליות של
הגברים שרוצים לשחק עם בובות! ההגיון שלי אומר שאם נשים נכנעות לאינפנטילים, הן
בעצמן קצת אינפנטיליות, ולאו דווקא 'מבוהלות', אבל אני משתגע לא מ'העדינות' שלה,
אלא מהיושרה – אילו לפחות ציינה שאת בובת הברבי לא הגברים המציאו, אלא הנשים
עצמן. אבל במלחמה, כמו במלחמה!
הגברים קבעו את גורלן של הנשים – הם המציאו את התחרויות למלכת היופי כדי להפוך
את האישה לאובייקט מיני, כדי להזין את הפנטזיה הגברית החולנית; הגברים הביאו
לעולם את הפורנוגרפיה כדי לשעבד את האישה - הפורנוגרפיה היא התיאוריה הגברית,
והאונס הוא המעשה הגברי; נשים אמיתיות צריכות גברים "כמו שדג צריך אופניים",
וצריך להביט בבוז עמוק כלפי נשים שמעדיפות ,ייצורים שיש להם "איבר מין בולט
ושיער על כל הגוף".
לעומת גודש השנאה הזה, הרי חז"ל נראים ממש צמחונים, אצלם לפחות, קיימים שני
הפנים, ולא רק פן אחד - פן השנאה. חז"ל וחכמי ההלכה ראו עצמם נעלים על האישה.
הם ראו עצמם אפוטרופסים עליה, כמו שאב רואה עצמו אפוטרופוס על ילדיו, ושם להם
גבולות, כי הם "חסרי בינה". הם גם פחדו מהיצרים של עצמם שמשכו אותם אל האישה
בכוח אדיר, שנחשב לכוח שטני, אבל בשום אופן לא שנאו אותה. זה ממש לא נכון.
ואילו הפמיניסטיות שונאות שנאה עזה, ורוצות בדיכוי שלנו, והמיליטנטיות שביניהן
רוצות אפילו בביטול מוחלט של הגברים והגבריות, שהגברים אשר יישארו בעולם הנשי
החדש ישנו את אופיים לאופי הנכון - הנשי.
כשאתה קורא את הדברים, אתה רואה עד כמה הן הלומות שנאה, עד כמה השנאה הזאת
מעוורת אותן, עד שאינן מסוגלות להיות מאוזנות בתביעות שלהן. הן מדברות על
הרגישות הנשית, לעומת התוקפנות והאדישות הגברית, אבל במאבק הזה הן פועלות כמו
רוב הנקבות השולטות בטבע: כמו הנמלים שפשוט זורקות מהקן את הזכרים, כמו הדבורים
שמעמידות את הזכרים בתחרות על המלכה – תחרות עד מוות, כמו הפילות שמנדות את
הזכרים מתוך העדר. בפטריארכליות יש חוסר צדק: זכר אחד שולט על הנקבות, ומגרש,
בדרך כלל, את שאר הזכרים. אבל במטריארכליות אין בכלל הכרה במין הזכרי – הוא
מחוץ לעדר. אצל הפילים יש מטריארכליות, והזכרים מנודים, ורק בעת ההזדווגות
ניתנת להם גישה לעדר. ככה גם מתוארים במיתוס היווני חייהן של האמזונות, שלא
גידלו את ילדיהן הזכרים, אלא גירשו אותם, ולמעשה הניחו להם למות.
--------------------------------------------------------------------------------
קטע (מעובד למאמר) מספרו של משה גרנות שיחות גברים על נשים בהוצאת ירון גולן
(2004). מבין ספרי העיון הקודמים של המחבר: התנ"ך - כף החובה (1986), עגנון ללא
מסווה (1991), אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ (1993),
אדיפוס ואבשלום (1996), שיחות עם חוזר בתשובה (1999), עסקני הקיפוח - שיח של
גזענות והסתה (2000), מפרי עץ הדעת (יחד עם דר' צופיה ופרופ' דן מלר (2002).