עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם Gavriel.info    

גבריאל

לגיהינום ובחזרה

מאת דניאל בן-טל, ג'רוזלם פוסט

הסיפור שאתם עומדים לקרוא שייך לאחת מתוכניות הדיבורים ברדיו המשודרות מאוחר בלילה, היכן שמאזינים מתקשרים להשמיע את מצוקותיהם לקהל של עובדי משמרת משועממים או לסובלים מנדודי שינה.

זוהי מעשייה קפקאית של גירושין מרירים, בת-זוג נקמנית ובן זוג ללא משענת משפטית לידו – אך לפחות למעשייה זו יש סיום מאושר.

התקשורת הישראלית מלאה בסיפורים על גברים אלימים המכים פוצעים ואפילו רוצחים את נשותיהם. אך רק לעתים נדירות מראים העתונאים כיצד גברים יכולים גם הם להיות קורבן לאי-צדק.

תלי ברון, 47, וגרושתו נשאו בשנות 1980 המאוחרות ונולדו להם שלושה בנים (כיום בני 9,  12, ו-14), אך יחסיהם עלו במשך הזמן על שרטון.

בנובמבר 1977, גב' ברון לשעבר החלה בתהליכי גירושין בניגוד לרצונו של הבעל. שבועיים לאחר מכן הגישה תביעה לפירוק המשפחה. "פירוק

                                                              תלי ברון. צילום: יצחק הררי

 משפחה פירושו יותר מגירושין – גירושין הם צעד סמלי ברבנות. היא רצתה תשלום מזונות" אומר ברון.

ברון שעלה ממוסקבה ב1981, אומר שעברו עליו ייסורי גיהינום בתקופה שהובילה לצו הרחקה מביתו. "היא ניסתה להתגרות בי בכל דרך אפשרית. השתמשה באלימות מילולית, קראה לי 'רוסי דפוק' בנוכחות הילדים. אני משוכנע שהתנהגה בצורה כזאת בעצת עורך דינה."

ב30 לדצמבר, 1977 התלקחו המתחים בבית למריבה אלימה. "היא התחילה באלימות. השוטר והשוטרת שהגיעו הבינו אותי, אך נאלצו לקחת אותי לתחנה במגרש הרוסים. הם היו לצידי. שוטר אחד הזהיר אותי לעזוב את הבית לבדי, כי עם אישה כזאת בסופו של דבר יסלקו אותי".

יומיים לאחר מכן לקח ברון את ילדיו מדירת חמישה חדרים מטופחת היטב במבשרת ציון לחוגי פעילות אחר הצהריים. "גרושתי אינה נוהגת ולכן היה זה תפקידי. כאשר חזרתי הביתה היא הראתה לי צו הרחקה הדורש ממני לעזוב מיד.לא ידעתי אפילו שהיה דיון משפטי באותו יום ולא נקראתי להופיע אליו. התקשרתי לעורך דיני ושאלתיו מה לעשות. תשובתו הייתה כי כאזרח שומר חוק, עלי למלא אחר ההוראה".

"לקחתי שמיכה וכרית, את התיק שלי וסנדוויץ' ויצאתי לתוך ליל חורף קר. עזבתי עם דמעות בעיניים, בהלם, מלא כעס ופחד. לא ידעתי לאן ללכת. אין לי משפחה בארץ, אך חבר מהעבודה נתן לי מזרון והרשה לי לישון אצלו במרתף".

ישיבת ערעור נקבעה ליומיים מאוחר יותר.

"עורך דיני היה עסוק ולא הספיק להכין כתב הגנה במשך יום וחצי. הוא הגיש את דף ההגנה באיחור של חצי שעה והמסמך נדחה מידית. השופט נזף בעורך דיני ולא היה מוכן להקשיב לטיעוניו. הוא העריך את צו ההרחקה מהבית בשבועיים נוספים, ללא כל דיון בענייני."

לקראת הישיבה הבאה, עורכי הדין של הצדדי הגיעו להסכם פשרה על פיו ברון יעזוב את הבית מרצונו לשלושה חדשים, מבלי שיצטרך להודות בהתנהגות אלימה. ברון לא רצה להפוך לאורח בלתי-רצוי כך הפך לחסר-בית, שישן במקלטים נטושים ברחבי העיר. העזרה הגיעה ממקורות בלתי צפויים.

"הייתי בודד וחסר כל, אך גמ"ח חרדי, השגרירות הנוצרית הבינלאומית וקבוצה נוצרית בשם "גשרים לשלום" נתנו לי כסף. משפחה חרדית אפשרה לי לישון בחדר המגורים שלהם, ודתי-אמריקאי המתגורר בשטחים הזמין אותי לגור בהתנחלות בית-אל בגדה המערבית. ישנתי בבתי-כנסת במערב העיר, במרכז הבינלאומי של האדוונטיסטים ובכנסיה בעיר המזרחית. לבסוף הרשו לי לישון במשרדי, משום שלא יכולתי להרשות לעצמי שכר דירה" אמר ברון, כלכלן במקצועו העובד כמבקר פנים ברשות השידור.

" שלמתי שתי משכנתאות על הדירה והלוואות אחרות ונשארתי רק עם 2,000 ₪ לחודש ביד. מתוכם חויבתי לשלם 2,500 ₪ במזונות מדי חודש. שקעתי עמוק יותר בחובות. גברים רבים מתאבדים במצב כזה. אחרי ששילמתי את שכר הטרחה לעורך הדין לא נשאר לי דבר" מספר ברון ומוסיף כי ארגון הנשים נעמת כיסה את מחצית ההוצאות המשפטיות של גרושתו.

לאחר שלושה חודשים, צו ההרחקה הוארך שוב, למרות שלטענת ברון היה באמצע ניסיון להשגת הסכם בגישור. תוך זמן מה סולק סופית מביתו.

"היו צריכים לאפשר לי לחזור הביתה, מאחר ולא הודיתי בכל מעשה בלתי-חוקי. דבר כזה קורה במדינה פשיסטית ולא בדמוקרטיה. המשפט הראשוני נערך ללא נוכחותי כלל. השופט יכול היה להזמין אותי, אך בחר להקשיב לצד שלה בלבד. מעולם לא אפשרו לי לדבר ישירות עם השופט – רק עורך דיני הורשה. אפילו ברוסיה הקומוניסטית, דבר כזה לא היה קורה!".

"החוק בארץ הוא לטובת הנשים. במקרי גירושין לגברים אין בכלל זכויות – האישה תמיד מקבלת משמורת על הילדים. עורי הדין שלה ספרו לי כי קל מאד לסלק גבר מביתו".

בהבינו שגברים רבים מוצאים עצמם במצבים דומים, ברון יסד את "אחוות אבות" ארגון ללא מטרות רווח שנוסד ב1998, כגוף לעזרה הדדית. ברון, שראיין כמאה גברים, טוען שהמצב לא השתפר בשנים מאז.

"לדעתי למעלה מ90% מהתלונות על אלימות במשפחה מפוברקות. מתוך קרוב ל10,000בקשות לצו הרחקה מהבית (נגד גברים) מתקבלות כ75% מהם – והמספרים עולים באופן קבוע. עד ראשית שנות 1990 לא היו כמעט תופעות כאלה. אין תופעה כזאת באף מקום בעולם. זוהי המדינה היחידה בעולם שלא קובעת דמי מזונות בהתאם לרמת ההכנסה".

ברון רומז שהשופטים בישראל חוששים לעמוד לצדם של גברים בעקבות לחץ של אמצעי התקשורת.

הממסד ובעיקר התנועה הפמיניסטית והשדולה הפמיניסטית בכנסת אחראים למצב. מחלה חברתית זאת מתרחשת רק במגזר היהודי בארץ".

ב2001 ברון השיג מה שהוא מכנה 'הכרה מוסרית' כאשר זכה בדין פלילי נגד גרושתו. "היא דרשה כ85% מערך דירתם, ובאופן עקבי שקרה או מסרה חצאי אמיתות. לאחר ארבע שנים השופט לא האמין לה יותר. חלקו את הדירה 50-50% והטילו עליה לשלם הוצאות המשפט. לקח לי שנה עד שהצלחתי למכור הדירה בפחות מערכה, לאחר תרגילי עיכוב משפטיים רבים שלה. היה עלי להביסה שוב בבית המשפט עד שקבלתי את כספי".

ברון מתגורר כיום בדירה ירושלמית קטנה שרכש ושפץ בעצמו.

"מה שעבר עלי מסכם ברון היה טרגדיה נוראה – והיא מתרחשת מדי שנה חמאות גברים בארץ. נשים משקרות באופן שגרתי בבית המשפט. הן מזייפות טענות שבעליהן הכו אותן, כדי להשיג חלק גדול יותר מהרכוש המשותף, ואז יום בהיר אחד הבעל חוזר הביתה לצו הרחקה ולפעמים גם לשוטר הממתין לו.

"ברוב המקרים, נשים פותחות בהליכי גירושין לא מפני שהבעל הוא אלים, אלא בגלל שקבלו בנעמת ומעורכי הדין שלהן להשיג עמדת מיקוח טובה יותר. נשים רבות הודו בכך בפני."

מקור: פורסם בתאריך 19 לאוגוסט, 2004

http://www.jpost.com/servlet/Satellite?pagename=JPost/

JPArticle/ShowFull&cid=1092884503574&p=1077423454793

אפליה