עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם Gavriel.info    

גבריאל

זילות וזלזול בתקשורת : בגברים מותר לפגוע

מאת דר' משה גרנות

הפמיניזם המיליטני שולט בחיים שלנו ומצנזר כל מבע. הפרסומאים נזהרים שלא להצניע בפרסומות שלהם אפילו רמז של זילות כלפי מעמד האישה, כי הרי תקום בעקבות זה צעקת אימים.

לעומת זאת, זילותו של הגבר בפרסומות היא בחינת must. למשל, הפרסומת על קאליה, זה מין נוזל שמשתמשים בו בכביסה לניקוי כתמים – גבר "נשי" מראה לאישה את הכתם על החולצה. היא שופכת עליו מן הנוזל הזה, והוא מקבל היסטריה וצועק בקול דקיק ומתפנק: "לא! זו אקונומיקה!", ואז האישה במבט מזלזל ובקול עבה, סמכותי ובטוח מטיחה בו: "הירגע! זו קאליה!"; או פרסומת אחרת, בה רואים אישה צעירה מנקה משטח שיש ופנים הכיור בפרצוף של בעלה; או פרסומת למכונת הכביסה מסוימת, המבשרת לנשים שהיא כל כך קלה להפעלה, שאפילו הבעל המטומטם יבין, ולא יוכל להזיק, ולא רק זה אלא שהאישה מעמיסה את בעלה על מריצה ביחד עם מכונת הכביסה ומזכירה לו שהיא מרוויחה יותר ממנו, ולכן עליו לעשות כביסה ולשאוב אבק, והבעל מביט לכל סביבותיו במבט אבוד.

פרסומת אחרת מתארת אישה צעירה בתחתונים וגופייה מיוזעת וצמאה. היא נכנסת לאיזה בית קירור, שם נמצאים בחורים מוקפאים. היא ניגשת אל אחד מהם עם דוקרן ומקלפת אותו מהקרח, היא נשכבת עליו ומלקקת את הקרח שנותר עליו אחרי הניפוץ באמצעות הדוקרן. נשמע צלצול בדלת. מגיע שליח עם מיכל מים מינראליים. היא מכניסה אותו פנימה וסוגרת אחריו את הדלת. הצופה צריך לשער מה יקרה לו שם.

הגברים אינם רציניים

פרסומת אחרת מציגה אישה צעירה מדברת אל חברותיה, כשבידה בלון מנופח, והיא מזהירה אותם שהגברים אינם רציניים, ואי אפשר לסמוך עליהם, לכן עליהן להתנות לפני שנכנסים למיטה: "או שאתה שם קונדום, או שאתה נשאר בחוץ". מלבד הזלזול המופגן כלפי גברים, יש כאן גם רמז עבה כפיל מה באמת אישה חושבת על תשוקת המין של הגבר. בעיתון הייתה כתבה, בה ציינו שהפרסומת הייתה עוד יותר מעליבה, אך נגנזה – האישה לפי הגירסה ההיא החזיקה בידה את הבלון הנפוח, ואמרה שכאשר אצל הגברים העניין הזה מתנפח, הם חסרי אחריות, ולכן כל האחריות היא עליה.

בוא נגיד שיש בזה אמת, אבל אם יגידו את כל האמת על הנשים בפרסומות, הרי שירגמו את הפרסומאים באבנים. כל עוד מדובר בביזוי הגבר, שום דבר לא מזיז להן לפמיניסטיות המיליטנטיות. אין בהן טיפה של אמפתיה לסבלו של האחר, אם הוא איננו אישה.

דוגמה לצנזורה פמיניסטית

בשנות השישים כתב דן אלמגור פזמון חמוד ששרו אותו התרנגולים בחן רב – "כשאת אומרת לא, למה את המתכוונת?". כל אחד מכיר את השיר הזה, שהפך לקלאסיקה בפזמונאות הישראלית. הפמיניסטיות הקימו צעקה: דן אלמגור הוא גבר, ולכן הוא יוצר בלבול מכוון אצל אחיו הגברים. הם אמורים לא לקבל את "הלא" כפשוטו, אם מדובר באישה. האישה מצטיירת כמי שאינה יודעת מה היא רוצה, שמסתירה את רצונה, מכיוון שזו התנהגות שהגבר אוהב, והיא נתפסת כחיננית בעיניו, וכך ניתנת לגיטימציה לגברים להתייחס אל "הלא" הנשי כפי שבא להם, וזה מוביל הישר אל ההטרדה המינית. אימתן של הפמיניסטיות נפלה על דן אלמגור, והוא שינה את השיר מניה וביה, וכך כתוב בשיר "המתוקן": "כשהיא אומרת 'לא' לזה היא מתכוונת…לכן הלא שלה סופי מוחלט…" לא להאמין! הרי זה גובל בטמטום ממש! קשה להבין מדוע נכנעים בקלות כזאת לצנזורה הזאת. מדוע דן אלמגור לא אמר להן שיילכו לכל הרוחות?

קטע (מעובד למאמר) מספרו של משה גרנות שיחות גברים על נשים בהוצאת ירון גולן (2004). מבין ספרי העיון הקודמים של המחבר: התנ"ך - כף החובה (1986), עגנון ללא מסווה (1991), אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ (1993), אדיפוס ואבשלום (1996), שיחות עם חוזר בתשובה (1999), עסקני הקיפוח - שיח של גזענות והסתה (2000), מפרי עץ הדעת (יחד עם דר' צופיה ופרופ' דן מלר (2002). 

נ.ב. בכתבת סוף השבוע במעריב   22.7.04 כותבת ענת גוב כי לכל הרמטכ"לים בצה"ל הייתה רמת אינטליגנציה בינונית בלבד. השתלחות גורפת כזאת בקבוצת נשים (חברות הכנסת למשל) הייתה יוצרת שערורייה נוראית, או נכון יותר לא הייתה נכנסת כלל לעיתון, מפחדם של העורכים. ולגופו של דבר - לסקוב, דורי, ידין, רבין... ואינטליגנציות יש שונות, אנליטית ומעשית, יצירתית, חברתית. שלא לדבר על אומץ לב וחוכמה פוליטית.

אפליה