עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם Gavriel.info    

גבריאל

מתוך: "המין המיוחס"*

מאת פרופ' מרטין ון קרפלד

המסקנה החשובה ביותר ממחקר זה היא שלכל מטבע שני צדדים: נשים, גם כאשר לא היו שוות במעמדן לגברים בכל התחומים, תמיד ובכל מקום נהנו ממעמד מיוחס בתחומים אחרים. על כל חיסרון שממנו נשים סובלות קיימת פריבילגיה שרק הן נהנות ממנה. על כל גבר שהיה צריך לשאת בנטל מסויים היתה וישנה אשה שאינה שותפה לנטל הזה, או שנושאת בו באופן מופחת. לחלק מהפריבילגיות הנשיות יש כנראה בסיס ביולוגי, אך אחרות הינן מבנים חברתיים.

מסקנה אפשרית נוספת ממחקרנו היא שקנאת הפין אכן קיימת. אם מיליוני נשים ממשיכות להתעקש שחייהם של הגברים קלים יותר, למרות שגוף הראיות המכריע ולעיתים גם ניסיונן האישי מוכיחים את ההיפך;[i][i] אם הן מתעקשות לצרף את עצמן לכל השגיונות הגבריים, מהריגתן של חיות חסרות ישע[ii][ii] ועד לעידוד האגו שלהן ע"י צפייה בריקודי עירום של זרים בני המין השני;[iii][iii] אם, בעשותן כן, הן מסכנות לעיתים את חייהן ואת בריאותן; אם לפחות סופרת פמיניסטית ידועה אחת חוגגת את התרחשותה של מה שהיא מכנה "רעידת אדמה מגדרית" (genderquake) אשר גורמת לכך שבפירסומות מסויימות, "אובייקטים פאליים... מבצבצים... ממפשעותיהן של נשים" [הדגשה במקור][iv][iv]; אם כל זה נכון, דומה כי פרויד צדק בכל זאת וכי נשים אכן רוצות לעצמן את אותה "ה'תוספת' הברורה שקיימת אצל הגברים"[v][v].

אם המסע הציבורי שנועד להוכיח את שיעבוד האשה כה רצוף בדברי הבל – כיצד זה הצליח עד כדי כך שבמדינות המפותחות של ימינו, רוב בני האדם כבר אינם יכולים אפילו לדמיין את האפשרות שהוא שקרי? אחת הסיבות היא העיקשות שבה נוהל הקמפיין הזה. אנו חיים, ככלות הכל, בעידן דמוקרטי. מכיוון שכולנו אמורים להיות שווים, כאשר הישגיה של קבוצה אחת אינם משתווים לאלה של קבוצה אחרת, ההנחה היא שהפער חייב להיות תולדה של אפליה, ולא של גורמים אחרים כמו הבדלים הורמונליים. הפמיניסטיות אמנם לא המציאו את אסטרטגיית ההסברה הזו, אבל ייתכן שהסיבה שבגללה הן נחלו עמה הצלחה כה גדולה נעוצה בהיותן נשים: כלומר, הצלחתן עצמה היא עוד הוכחה למעמד המיוחס ממנו נהנות נשים בחברה.

חשוב יותר אולי: חלפו כבר ששים שנה כמעט מאז הפעם האחרונה שבה נאלצה מדינה מפותחת כלשהי לנהל מלחמה רצינית מול אוייב שסיכן ולו במעט את עצם קיומה הלאומי. אם יש משהו בעולם שלנו שיכול להוביל להפסקת אש בקרב בין המינים, הרי זו מלחמה אמיתית. כאשר ביקרה סימון דה בובואר בישראל באביב 1967 היא הופתעה – זעמה, אפילו – לגלות שהנשים בישראל לא אבו להקשיב למה שנראה להן באותו זמן כבליל של שטויות.[vi][vi] מלחמה היא כר גרוע לצמיחת פמיניזם משום שכאשר הגברים מצויים בשדה הקרב, הנשים עושות ככל העולה ברצונן – כפי שכתב אריסטו על ספרטה.[vii][vii]

במילים אחרות, הפמיניזם הוא עץ שגדל רק בתנאי הלוקסוס של עתות שלום. הדבר הזה נכון היום כפי שהיה נכון ברומא בתקופת ה'פאקס רומאנה' האימפריאלי, כאשר נשים נהנו מזכויות שלא היו להן בתקופת הרפובליקה; וכפי שהיה נכון בחודשים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, כאשר הסופרז'יסטיות טענו שהמלחמה עומדת לרדת סופית מעל בימת העולם.[viii][viii] נכון לזמן כתיבת שורות אלה בשנת 2004, איום אשר יערער את שלומן של מרבית המדינות המפותחות אינו נראה באופק. ומאידך, אם מחירו של השלום הוא עליית הפמיניזם – כפי שהאמינו פילוסופים אחדים במאה ה-19 – ייתכן שזהו מחיר ששווה לשלמו.

(...)

היום כמו תמיד, גברים ונשים רוצים זה את זו ואינם יכולים לחיות בלי חברת המין השני. היום כתמיד, רק מיעוט בקרב הנשים מצליח לשלב בו זמנית הצלחה בקריירה וטיפול בבית ובמשפחה, והאתגר הזה נוטה להתיש גם את מי שעומדות בו. היום כתמיד, רק נשים מעטות – ועוד פחות מכך, נשים פמיניסטיות – מחפשות גברים אשר "אינם שואפים לפסגות מקצועיות או לתפקידי סמכות... ואשר אינם רוצים לעמוד בראש משפחות ולהיות בעלים או אבות";[ix][ix] וודאי שהנשים אינן מחפשות גברים שיהיו תלויים בהן כלכלית. היום כתמיד, ככל שאשה נהנית מהצלחה גדולה יותר, כך קטן הסיכוי שיהיו לה בעל או ילדים.[x][x] נדמה כמעט שהנשים הללו עושות ככל שביכולתן בכדי לנהל מלחמה נגד הגנים שלהן עצמן.

נדמה כי הפמיניזם – עבור רובן הגדול של הנשים – ניצב עתה בפני ההתנגשות הבסיסית בין שיוויון למעמד מיוחס.[xi][xi] מי שדורש את הראשון אינו יכול לקבל את השני, ומי שדורש את השני אינו יכול לקבל את הראשון. אם ישיגו הנשים שיוויון אמת, הן תאבדנה רבות מזכויות שלהן. נשים רבות, אולי מרבית הנשים, יכולות לצפות לירידה חדה באיכות חייהן ובתוחלתם. הדבר נכון במיוחד לגבי נשים נשואות אשר נישאו תמיד על כתפיהם של גברים כל זמן שנשארו נשואות, ולעתים קרובות – גם אם לא נשארו נשואות. ייתכן שהדרך הנכונה להתסכל על מרבית הפמיניזם – מימיהן של ההוגה הקומוניסטית אלכסנדרה קולונטאי וסימון דה בובואר, ועד לתקופתן של ז'רמן גריר ואנדריאה דוורקין – היא כעל ניסיונן של נשים שנכשלו במאמציהן למשוך אליהן גבר להשיג נקמה באחיותיהן שמזלן שפר עליהן. הן עשו זאת ע"י כך שגרמו לנשים שהעדיפו גידול ילדים על פני קריירה לחוש כאילו היו שילוב בין כסילות לפושעות – כפי שעשתה הפמיניסטית הראשונה, מארי וולסטונקרפט האנגליה, בסוף המאה ה-18; או בכך שהפכו אותן ללסביות – כפי שעשתה המשוררת הפמיניסטית אדריאן ריץ'; או על ידי שיכנוען כי נישואין בטוחים הם עיסקה רעה עבורן, כפי שעשתה המנהיגה הפמיניסטית גלוריה סטיינם לפני שהתחתנה.

גם הפמיניסטיות עצמן מודעות לבעיות האלה. בתקופתנו, תחילת המאה ה-21, כבר אין די בעצם היותה של מדינה "אובייקטיבית" ובחקיקתם של "חוקים נייטרליים".[xii][xii] תחת זאת, סופרות מסויימות כבר החלו לדרוש כי נשים יקבלו יחס שהוא "יותר משווה" (more than equal treatment) במגוון שלם של תחומים: החל ממקומות חנייה שמורים ועד תשלומי מזונות לאשה, וממוסדות החינוך ועד בתי המשפט.[xiii][xiii] בארצות הברית הצביעו מיליוני נשים נגד תיקון החוקה לשיוויון הזכויות (Equal Rights Amendment) ומנעו בכך את אישורו.[xiv][xiv] יש החוששות – במידה רבה של צדק – כי שיוויון בפני החוק עלול לגרום לעלייה במספר הנשים העברייניות הנשלחות לבתי הכלא ולהידרדרות בתנאי כליאתן.[xv][xv] הועלתה אפילו השערה כי בנות הבאות מבתים מסורתיים יותר עשויות להיעצר פחות מאלה הבאות מבתים שוויוניים, או כאלה המתגוררות בגפן.[xvi][xvi] אם נכונה השערה זו, כי אז אפשר שהפטריארכיה היא בכלל דבר טוב עבור נשים צעירות.

בו בזמן – אולי דווקא בגלל שכה רבות מהן בחרו לעבוד תמורת שכר וזכו להתרשם מקרוב מחייהם של הגברים – נשים רבות מגיעות להבנה כי בחיים האלה אין רק עונג ושעשועים. אם יורשה לנו להוציא מהקשרם כמה ציטוטים מכתביהן של שלוש הוגות פמיניסטיות מובילות, נוכל לומר שרובן הגדול של הנשים לא רוצות לשחק ב"מגרש המשחקים" [xvii][xvii]הגברי ואף אינן דורשות לעצמן חלק ב"כוח הגברא".[xviii][xviii] במקום לחלוק עם הגברים את ה"יגון"[xix][xix] שלהם, הן בהחלט שמחות להנות מהפריבילגיות שלהן: להישאר בבתיהן, או לשוב אליהם; להעביר את ימיהן בגידול ילדיהן ובטיפוח גינותיהן; ולהתקרב ככל שרק יכול בן אנוש למושג האפלטוני של האושר שבהתבוננות. עבור נשים אלה, אין כל פיתוי בפמיניזם על סוגיו השונים. הדברים נכונים פי כמה כאשר מימושו דורש מהן לבגוד באמון שניתן בהם כבנותיהם של גברים, כנשותיהם של גברים וכאמהותיהם של מי שעתידים לגדול ולהיות לגברים.

עוד עניין העשוי לגרום לקריסת הפמיניזם הוא יחסן של הפמיניסטיות לנשים המסרבות לשמוע בקולן – ולהיפך. נשים עובדות מאשימות נשים שאינן עובדות בכך שאינן תורמות את חלקן במאבק השחרור; נשים שאינן עובדות מטיחות באלה שעובדות כי אינן נשים כלל.[xx][xx] בסקרים מסויימים מעידות יותר ממחצית הנשאלות כי סבלו מיחס לא אתי מנשים אחרות במקומות עבודתן. יותר מ-80% מהנשים מעדיפות שלא לעבוד עבור בוסית[xxi][xxi], בטיעון ש"מעסיקות ממין נקבה מעניקות לעתים קרובות יחס לא-תומך".[xxii][xxii] נשים מרבות לזלזל בעמלן של אחיותיהן – לדוגמה, כאשר הן מכנות את עבודת הבית "פסבדו-מדע"[xxiii][xxiii] ומתייחסות אל "הטיפול בצאצאים" כאל "תיפקודים חייתיים".[xxiv][xxiv] הפמיניסטיות המכנות עצמן "פמיניסטיות כוח" (power feminists), מצידן, טבעו את המונח "פמיניסטיות קורבן" (victim feminists) עבור אותן הפמיניסטיות שלדעתן לא עושות כלום חוץ מלהתלונן על הכל.[xxv][xxv] אם לצטט שוב את דה בובואר: "נשים הן חסרות רחמים אחת כלפי השנייה".[xxvi][xxvi]

אם הפמיניזם אכן עתיד לסגת, אפשר שהאובדן לא יהיה גדול כל כך – גם עבור הגברים, אך במיוחד עבור הנשים. הנה, כך תיארה בטי פרידן את חייה בשנות ה-1950 המאוחרות, בטרם הניפה את נס המרד:[xxvii][xxvii]

"במשך שנות עבודתי על 'המיסתורין הנשי' לא היססתי להפסיק את הכתיבה כאשר בתי הקטנה חזרה מבית הספר, או כאשר בני הלכו לשחק בייסבול בליגת הילדים או כדורסל, או בכדי למזוג מרטיני כאשר בעלי שב הביתה, להכין ארוחת ערב, להתווכח, ללכת לקולנוע, לעשות אהבה, לצאת למסע בסופרמרקט או ללכת למכירה פומבית כפרית ביום שבת, לארגן מסיבת בישול צדפות בחוף הים של פאייר איילנד, לסייר עם הילדים בשטח שדה הקרב בגטיסברג או לצאת לטיול אוהלים בקייפ האטראס – החומרים מהם עשויים חיי המשפחה."

עבור הרבה אנשים משני המינים, כל זה לא נשמע כמו עיסקה רעה במיוחד. במיוחד אם האפשרות השניה היא לבזבז שעתיים מדי יום בכבישים, במלחמה מול נהגים אחרים; להעביר את הזמן בין הנסיעות במפעל או משרד כלשהו; ולעשות עבודה שאינך אוהב לעשות עבור מעסיק שאינך סובל בתמורה לשכר שתמיד נדמה כי הוא מספיק רק בשביל לאפשר לך לתפקד, ומותיר מעט מאוד מעבר לכך.

לא ברור מה צופן העתיד עבור נשים, אך ברור לחלוטין מה הוא מציע לגברים. הגברים ימשיכו לרדוף אחר כוח, פירסום ועושר בכדי שיוכלו להניח את שללם לרגליה של אשה אחת או יותר. הם ימשיכו לקבל יחס קשוח יותר מהוריהם, בבתי הספר ובמוסדות אחרים שתפקידם להכינם לחיים הבוגרים. הם ימשיכו גם לעבוד יותר – וקשה יותר – מנשים; לבצע מספר לחלוטין לא-פרופורציונלי של משימות מלוכלכות ומסוכנות ולהיפגע כתוצאה מכך במספר לחלוטין לא-פרופורציונלי של תאונות. אם כפרטים, אם כקבוצה ואם כשניהם, הגברים ימשיכו לתמוך בנשים כלכלית באמצעות המנגנונים העומדים לרשותם בכל זמן ומקום נתונים: ללא כספים מקופת הציבור – הממומנת באופן מכריע ע"י גברים – מרבית הארגונים הפמיניסטיים עצמם היו פושטים את הרגל. אל מול נוקשות החוק, גברים ימשיכו לקבל יחס מחמיר בהרבה מזה שמקבלות נשים. אל מול זוועת המלחמה, גברים ימשיכו ליהרג בכדי שנשים יוכלו לחיות. בדרכים אלה ובאינספור אחרות ימשיכו הגברים לעשות את כל שביכולתם בכדי להעניק לנשים חיים קלים, טובים, נוחים וארוכים יותר מחייהם עצמם. וכל אותה עת יאזינו – או אולי, כפי שקורה לעתים קרובות, ישתדלו שלא להאזין – לתלונותיהן של הנשים אודות הכל ואודותם.

אנחנו, הגברים, יודעים היטב כי הטבע, אשר הפך אותנו ל'חיה הלא-פוריה' (כדברי ניטשה)[xxviii][xxviii] והכריח אותנו להתחרות על חסדיהן של הנשים, הפך אותנו למין המיותר. בכך שהעניק לנו גוף חזק ועמיד יותר, הוא גם הועיד אותנו לתפקיד בהמת המשא; בשל הצורך העז שלנו בנשים, רוב הזמן לא ממש אכפת לנו שהן נהנות מזכויות יתר. עמוק בלבבותינו, גם לא היינו רוצים שהמצב ישתנה. ככלות הכל, כולנו נולדנו מנשים, והיו אלה נשים אשר גידלו אותנו. במובן מסויים, כל שאנחנו עושים הוא להשיב להן את חובנו. הדבר נכון גם אם המשא כבד לעיתים וגם אם, בנושאנו אותו, אנו נאלצים לעתים לשלם בחיינו. לו חדלנו לתמוך בנשים, היינו מאבדים לא רק את קיומנו אלא את כבודנו העצמי; אפשר שהסיבה האמיתית שבגללה נשים אינן נלחמות בקרב היא שמרוב אהבה אליהם, אנו מעדיפים למות מאשר לראות אותן מתות. כדברי האימרה ההודית – במקום שבו סוגדים לנשים, שם שוכנים האלים. ועל אף כל זאת, היה נחמד אילו מדי פעם, בינות אשדי התוכחה הניתכים על ראשינו, יכולנו לשמוע קול נשי נעים האומר לנו – תודה, חבר.

*הקטעים לקוחים מתוך הספר 'המין המיוחס' מאת פרופ' מרטין ון קרפלד. הספר – אשר חושף אמיתות היסטוריות שאינן נוחות לממסד המעדיף את הרוויזיה ההיסטורית הפמיניסטית (‘herstory’) – עודנו ממתין למו"ל שיעז להוציאו בעברית.

©כל הזכויות שמורות לפרופ' מרטין ון קרפלד

   תרגום: גיל רונן. פורסם בפורום שדולת הגברים בישראל

ספרים