עיתון ישראלי לגברים ולנשים שאוהבות אותם Gavriel.info    

גבריאל

חפש את האישה, היא מתחבאת בשיר רוקנרול...

מאת אורי קציר

במהלך חמישים ומשהו שנות הרוקנרול ידענו וגם זכרנו לא מעט שירים המוקדשים לדמויות נשיות מאוד מסוימות. מי הן אותן נשים שהיוו השראה לשירי נצח אלה?

בשנת 1950 היו אלה ה-Crew Cats ששרו את Sh-Boom, השיר שנחשב לראשון שהושר במקצב הרוקנרול, אף שאיש עדיין לא עשה שימוש במונח הזה. שנים אחדות לאחר מכן המציא שדר הרוק אלן פריד את המינוח כשבמהלך שידור להיטו של ביל היילי Rock-a-Beating Boogie הקיש שוב ושוב בעט שבידיו על גבי השולחן כשנשמעו המלים Rock ו-Roll. במהלך יובל השנים שחלף מאז הפכה המוסיקה הפופולרית, שקהלה הנלהב ביותר היה בתחילה הצעירים, לזירה להשמעת שירי אהבה. רבים מאלה יוחדו לדמויות מסוימות מאוד, נשים שהופיעו בחייהם של כוכבי רוק וברוב המקרים לא שרדו את מירב שנותיהן עם בני הזוג הזוהרים הללו. בעצם, נדמה לי שאחרוג מעט מגבולות הרוק ואתמקד, איך נגדיר את זה, בתרבות הפופ-רוק של חמישים השנים האחרונות. על סיפורן של נשים אלה החלטתי לכתוב ברשימה הזו.

מאחר ורשימת שירי האהבה הללו היא אינסופית, הלכתי על כאלה שבהם שמה של הגברת מתנוסס בכותרת. כלומר, שקיימת סבירות מסויימת שהוא מכוון למישהי ספציפית מאוד. במידה שכך הוא, ניסיתי למצוא את הסיפור שמאחורי השיר ומי היא הנערה/אישה שבה מדובר. קריטריון אחר הוא שהיחסים בין הכותב לבין מי שהשיר מוקדש לה חייבים להיות יחסים רומנטיים. קריטריון שלישי הוא שברשימה ראשונה הזו יכנסו, בינתיים, רק שירים שנכתבו באנגלית. נגיע בהמשך גם ליצירות בעברית, בצרפתית ואולי גם בשפות נוספות, על בסיס אותו רעיון.

התיחום המהודק הזה גרם לי להשמיט מהרשימה הראשונית שהכנתי לא מעט שירים זכורים לטוב. Julia של הביטלס נכתב על ידי ג'ון לנון (ולפי כמה גירסאות גם על ידי יוקו אונו, ובהתבסס על שיר ישן של ג'ובראן חליל ג'ובראן) כשיר הוקרה לאימו. Lovely Rita של אותה הלהקה מכוון בכלל לשוטרת שדפקה להם קנס בשל חנייה בלתי חוקית. Martha My Dear אינו מוקדש בכלל לאישה, למרות שמו, אלא דווקא לכלבתו של פול מקרטני. Clair של גילברט או'סאליבן מוקדש לביתו הפעוטה, שבזמן כתיבת השיר היתה בת שנתיים. כך גם Nancy של פרנק סינטרה (שגם נשא לאישה גברת בעלת שם זהה). לגבי שירים רבים אחרים שהשמועות מדברות על היותם מבוססים על "מקרה אמיתי", כלומר על יחסים בין המבצע או המחבר לבין מושא השיר, לא הצלחתי למצוא לכך אישוש ברשת. כך לגבי Me and Mrs. Jones של בילי פול; כך לגבי Roxanne של פוליס; כך  גם לגבי Billy Jean של מייקל ג'קסון. אצל מבצעים רבים אחרים קיימים שירים המוקדשים לדמות נשית כלשהי, ספציפית כביכול, אלא שלא ניתן לדעת אם היא מדובר בדמות בשר ודם, בפנטסיה מהורהרת או בסתם שם שהולך טוב עם הלחן והעיבוד. למשל, הביץ' בויז שביצעו שירים כמו Wendy, Barbara Ann ו-Help Me Rhonda; למשל, סיימון וגרפונקל ששרו את Cecilia, Kath'ys Song ו-For Emily, Whenever I may Find Her. למשל, Lalena של דונובן, Peggy Sue (וגם "שיר ההמשך" שלו, Peggy Sue Got Married) של באדי הולי, Valleri ו-Mary, Mary של המאנקיז, Runaround Sue של דיון והבלמונטס, Lucille של קני רוג'רס והרשימה עוד ארוכה. וכמו שאמרתי, עוד לא הגענו לשפות אחרות.

דיאנה. השיר שפירסם בשנת 1956 את פול אנקה, נער בן 15 וחצי מאוטווה, קנדה.

דיאנה הייתה, בעצם, דיאן איוב, בחורה צעירה ממוצא לבנוני (כמו אנקה עצמו) שהתגורה בשכנות למשפחת אנקה באוטווה שימשה תכופות כבייביסיטר של הילדים הצעירים יותר במשפחה (ולעתים מזומנות גם של פול עצמו).

פול, נער עם כישרון מוסיקלי בולט, התאהב בצעירה הנאה והקדיש לה את להיטו הראשון. באותה שנה זכה אנקה הצעיר בתחרות כשרונות צעירים. הפרס היה בילוי של חופשת הפסחא בניו יורק. במהלך החופשה חבר פול אל הלהקה הקנדית Rover Boys, שהייתה חתומה על חוזה הקלטות עם איי.בי.סי-פאראמונט. המזדנב הצעיר מצא חן בעיני המפיק המוסיקלי דון קוסטה (אביה של הזמרת ניקה קוסטה, שהרעידה לבבות בראשית שנות השמונים עם להיטים כמו On My Own, I Believe in Love ועוד) וזה ביקש ממנו לבצע את אחד משיריו. אנקה ביצע את דיאנה, קוסטה התלהב והחתים אותו במקום על חוזה הקלטות. השיר הפך באותו קיץ ללהיט אדיר, והשאר הוא היסטוריה.

מישל. את השיר כתב, לפחות ברובו, פול מקרטני בנובמבר 1965, ולפי אחת הגירסאות היה זה לאחר שצפה במסיבה בה השתתפו סטודנטים צרפתיים לאמנות.

אנשי השיווק של הלהקה הפיצו את השמועה כאילו כתב מקרטני את השיר לזכר רומן שניהל עם נערה צרפתייה באותו קיץ, אבל סיפור זה נעדר כל אישוש עובדתי. למעשה, למרות שבשיר מופיעות כמה שורות בצרפתית, ברור שבאותן שנים, לפחות, הביטלס לא ידעו לבטא אף מילה בשפה הזו. מאוחר יותר גילה לנון שהשורות בצרפתית נכתבו בכלל על ידי אשתו הצרפתייה של חבר ליברפולי מהילדות, איאן ווהן. גברת ווהן הייתה מורה לצרפתית, ונענתה אז בחיוב לבקשה שהיפנה אליה פול מקרטני, שביקש ממנה חרוז רומטני בשפת אימה. מאוחר יותר גילתה בראיון לכותבי ספר על הביטלס שבחרה בשם בעקבות צפייה בסרט "רציף הערפילים". בסרט מתאהב ז'אן גאבן בשחקנית היפה ביותר בצרפת אז, מישל מורגן. מורגן עצמה הייתה אז כבר בת 45 - מבוגרת בעשרים שנה מלנון וממקרטני. בביוגרפיה שלה, שיצאה ב-1982, נשאלה מורגן אם הדבר ידוע לה. מורגן השיבה שאינה בטוחה שהסיפור אמיתיומכל מקום, הוסיפה "ז'אק פראוור כתב עלי שירים הרבה יותר יפים מהקשקוש הזה".

ליילה. ראשיתו של השיר הזה, שנחשב בעיני רבים כאחת מיצירות הרוק הרלוונטיות ביותר בכל הזמנים, בחברות שנרקמה בין ג'ורג' הריסון לאריק קלפטון. באוגוסט 1968 ניסה הריסון לשכנע את שלושת הביטלים האחרים להקליט את שירו While My Guitar Gently Weeps לאלבום הלבן. פול וג'ון התנגדו, ולבסוף נכנעו ללחציו והסכימו שהשיר ייכלל באלבום - בתנאי שהריסון יקליט אותו בעצמו. הריסון פנה לידיד ותיק, אריק קלפטון, ששימש לצורך העניין כמחליף למקרטני הסרבן. הריסון, במחוות הודיה, הזמין את קלפטון לארוחת ערב. התוצאה הייתה שקלפטון התאהב באשתו של חברו הטוב, פאטי בויד.

נישואיהם של הריסון ופאטי היו ממילא המשבר, והרומן החדש והדיסקרטי שהתפתח בינה לבין קלפטון לא הקל על העניינים. קלפטון עצמו היה אכול רגשות-אשם והיה נתון גם במשבר מוסיקלי. בסוף 1969 הודיעה פאטי להריסון שברצונה להתגרש ממנו. הריסון, שהיה אז באמצע הקלטת אלבום המופת Abbey Road עשה מאמץ גדול להחזירה, ואף כתב לשם כך את הבלדה הנפלאה Something. קלפטון רצה לגשת להריסון ולהתוודות בפניו, אבל פאטי אסרה עליו אפילו לחשוב בכיוון. קלפטון פיזר את להקת "קצפת", הקים להקה אחרת ופירק אותה, ואז, במהלך ההכנות להקמת להקה שנייה, נכנס לאולפן והקליט כמה צלילים עצבניים. הבית הראשון היה מוכן במהרה (I tried to give you consolation/When your old man had let you down/Like a fool, i fell in love with you/You turn my whole world upside down). עכשיו צריכה הייתה לבוא הצעקה עם שמה של הגברת, אבל בגלל האיסור שהטילה פאטי על כך, החליט קלפטון להשתמש בשם בדוי. הוא קרא לשיר "ליילה", בהתאם לאגדה הפרסית הידועה על ליילה ומג'נון.  השיר הפך ב-1971 ללהיט ענק. לפי עדותו של קלפטון, אגב, פאטי עצמה לא התרגשה כל כך מהמחווה. מה שלא הפריע לה להציע ב-1974 לקלפטון שיחזרו זה לזו, הפעם בגלוי. קלפטון נסע להריסון, הציג בפניו את הסיטואציה וקיבל את הסכמתו. השניים נישאו ב-1979 והתגרשו ב-1988. החברות בין קלפטון להריסון לא נפגמה בשל האירוע הזה, והשניים המשיכו לבלות ולנגן יחד עד יומו האחרון של הריסון.

או, קרול. ניל סדקה נחשב בשעתו לפסנתרן המבטיח ביותר בארצות הברית. עד כדי כך מבטיח, שרבים ראו אותו כוירטואוז פסנתר שבעתיד יעלה על ארתור רובינשטיין וולדימיר הורביץ. אבל סדקה בחר בכיוון אחר.

אחרי שהשתלם בג'וליארד, הוא פנה לכיוון החלנה וכתיבה של שירי פופ קליטים והפך כמעט מיד לכוכב בינלאומי ולכותב מבוקש.

קרול קליין (ששינתה לאחר מכן את שמה לקרול קינג), לימים בעצמה חברת היכל התהילה של הרוק, הייתה שכנתו וחברתו של סדקה עוד בימי הנעורים בניו יורק. לאחר התיכון עבדו שניהם בבניין בריל, שבין חדריו ואולפניו צמחו לא מעט מוסיקאים מפורסמים, כולל פול סיימון. באותה תקופה כתב סדקה כמה מלהיטיו המפורסמים, בהם I Go Ape, The Diary ו-Stupid Cupid (שבוצע בהצלחה על ידי קוני פרנסיס). את "או, קרול" כתב סדקה לזכר היחסים עם חברתו לשעבר (שבזמן כתיבת השיר כבר הייתה בת-זוגו של המוסיקאי ג'רי גופין, שיהפוך לימים לבעלה). השיר הפך ללהיט מיידי בפי סדקה, ולאחד השירים הזכורים ביותר מאותה תקופה. מתברר כי חלק מההשראה המוסיקלית לשיר ינק סדקה מהמוסיקאי הברזילאי וייה לובוס. קינג, בצעד אבירי משלה, כתבה בתגובה שיר הקדשה בשם, איך לא, "או, ניל".

ליידי ד'ארבנוויל. כאן אין כל קושי. הליידי שבה מדובר היא פאטי ד'ארבנוויל, צעירה ניו-יורקית שהייתה חברתו של קט סטיבנס בסוף שנות הששים.

היא הייתה אז דוגמנית, וגם גרופית של להקות רוק שונות ומשונות. את השיר My Lady D'Arbanville כתב סטיבנס דווקא כאשר נפרדו ב-1970. אז גם כתב עבורה שיר נוסף, בעל נימה פטרונית-משהו, ומפורסם לא פחות - Wild World. מראיונות שנתנה פאטי מאוחר יותר, בין השאר למגזין Interview, עולה כי שם משפחתה המיוחד, שרימז בעיני קט הסקרן על מוצא אריסטוקרטי, הוא שהניע את המוסיקאי המוכשר לכתוב שיר בסגנון ימי הביניים, המתאר אהבה לאישה מגזע האצילים, שאינה עוד בין החיים. אגב, מאז התאסלם סטיבנס ב-1977 והפך ליוסוף איסלם הוא אינו מבצע עוד את שיריו הישנים. אבל מאחר והזכויות על שיריו (כולל "ליידי ד'ארבנוויל") נותרו בידיו, ומאחר ונטיותיו האידיאולוגיות ידועות - סביר להניח שחלק מהדולרים שזרמו לכיסו כתמלוגים, מצאו את דרכם לחשבונות הבנק של החמאס. אשר לפאטי, היא הצליחה לפלס לעצמה קריירה של דוגמנית ושחקנית ברמת הצלחה סבירה למדי. ועוד פרט אחד: השיר "ליידי ד'ארבנוויל" זכה לביצוע מצליח למדי גם מפי אלטון ג'ון.   

אנג'י. כאן הסיפור ברור הרבה פחות. זוהי אחת הבלדות השקטות המעטות למדי שכתבו הרולינג סטונס. הגירסאות לגבי הדמות שהיוותה השראה לשיר הן רבות ומגוונות. אחת מהן היא של מיק ג'אגר עצמו, שאמר ביולי 2001 בראיון לערוץ VH-1 שהשיר הוא על מישהי שפגש וששמה היה פשוט אנג'י. ג'אגר אמר כי אינו זוכר את שם משפחתה של העלמה, ולו היה זוכר, היה גם טורח להכניסו אל מילות השיר.

גירסה אחרת היא של חציו האחר של ג'אגר בין מנהיגי הלהקה, קית' ריצ'ארדס, שגם הלחין את השיר. זה טען כי ב-1973, התקופה בה נכתב השיר, נולדה ביתו אנג'לה, ו"השם פשוט החל להישמע ברחבי הבית". אליבא דריצ'רדס, השם פשוט התאים ללחן. גירסה שלישית, שהיא גם הפופולרית ביותר, היא זו המדברת על אנג'לה בואי, אשתו דאז של דייוויד בואי, כעל מושא השיר. אתר Snopes, העוסק בבירור אגדות אורבניות, מתייחס בהרחבה לנושא, ובין השאר, גם לשמועות לפיהן אנג'י היא...דייוויד בואי עצמו. שמועות על יחסים קרובים ולמעלה מזה בין בואי לג'אגר נפוצו במשך השנים, ואנג'לה בואי אף תרמה לכך בעצמה לא מעט. השיר עצמו, אגב, נקט כהוגן כשהגיע למצעדים בספטמבר 1973. בין הלועגים היו שמות נחשבים כמו ג'ון לנון, פול מקרטני, בוב דילן, ג'ו קוקר ורוד סטיוארט - מה שלא פגע בהצלחתו המסחרית האדירה ובהיותו אחד מלהיטי הסטונס המוכרים ביותר בכל הזמנים.

סוזאן. גם כאן היה מדובר בתעלומה. ליאונרד כהן, שהשיר הזה מזוהה איתו אולי יותר מכל שיר אחר שכתב, מסרב לגלות את מקור ההשראה. בכלל, כהן נוהג לכתוב שירים אניגמטיים משהו שבהן משולבים שמות של נשים ללא שום רמיזה על הדמויות המציאותיות העומדות מאחוריהם.

כך היה עם "רבקה", שיר שהקליט במסגרת אלבום שהוציא באמצע שנות התשעים, בשם The Future. מאוחר יותר התברר כי הוא חי עם השחקנית רבקה דה-מורניי, ומכאן שם השיר. סוזאן, מכל מקום, היה השיר שפרסם את כהן לראשונה, כאשר הוקלט דווקא על ידי ג'ודי קולינס. אחת השמועות הפופולריות היא שסוזאן הוא שיר שנכתב חכבוד זמרת הבלוז ג'ניס ג'ופלין, שאיתה ניהל כהן רומן דיסקרטי. השניים התגוררו באותה תקופה (1966) במלון הדירות צ'לסי בניו יורק, ועל כן יכלו להיפגש ולנהל את ענייניהם המשותפים ללא הפרעה. כהן אף הודה מאוחר יותר כי שירו Chelsea Hotel עסק, במרומז, ברומן שלו עם ג'ופלין. אשר לסוזאן, הוא הכחיש כל קשר בין ג'ניס לבינה. כהן טען תמיד סוזאן הייתה בחורה ממונטריאול, שהייתה נשואה לאדם אמיד. הנמל המתואר בשיר הוא נמל מונטריאול ו"גברת הנמל" היא, בעצם, פסל של אישה הניצב לא הרחק מקו המים. ביוני 1998 שודר בבי.בי.סי ראיון עם אישה שהזדהתה כסוזאן המקורית. מדובר בסוזאן ורדל מקאליסטר, שסיפרה בו מחוויותיה עם המשורר הצעיר בראשית ובאמצע שנות הששים. לדבריה, חשה מוחמאת מעצם העובדה שכהן הקדיש לה שיר, ושתחושתה כיום כלפי השיר היא "מרירה-מתוקה". אם היא כן צודקת, הרי שהיא האישה שאתה רוצה לנסוע איתה ושהיא תבטח בך משום שתיגע בה רק בדמיונך.

דונה. אין הפתעות. את השיר כתב ריצ'י ואלנס, ש"דונה" היה להיטו המצליח ביותר, אבל זכור כיום בעיקר בזכות הלהיט "לה במבה", שאותו ביצע ב-1958 (ושהיה צד ב' של התקליטון שעליו יצא "דונה"). ואלנס, במקור ריקרדו ואלנזואלה, נולד וגדל בלוס אנג'לס.

בהיותו בתיכון, חיזר אחר דונה לודוויג היפה, ובתחילה נדחה על ידי הוריה, כנראה בשל מוצאו המכסיקני. ריצ'י המאוהב כתב לה את השיר, שזכה מייד להצלחה גדולה. השיר בוצע חודשים אחדים לאחר מכן על ידי קליף ריצ'ארד בן ה-18 בהופעה חיה. ואלנס עצמו נהרג בגיל 17 באותה תאונת מטוס באיווה בה ניספו גם באדי הולי וביג בופר ריצרדסון, מאלילי הרוק הבולטים של התקופה. סיפור פיקנטי הקשור בכך הוא שוואלנס לא היה אמור, בעצם, לעלות לאוטתה טיסה, אבל משום מה רצה להצטרף להולי ולריצ'רדסון. מי שנרשם לטיסה במקור הוא כוכב מבטיח אחר מאותו סיבוב הופעות, טומי אלסאפ. ריצ'י שיכנע את טומי להטיל מטבע על הזכות לטוס (כאשר העיסקה היא שהמפסיד מקבל את שק השינה המשובח של ביג בופר) - וזכה. זה עלה לו בחייו. גם כשהגיעה הידיעה המזעזעת על מותו לתיכון מונרו בו למד, לא התירו מנהלי בית הספר לדונה ההמומה לעזוב את הלימודים כדי לשהות במחיצת משפחתו. רק מספר ימים לאחר מכן הבינו עיתוני הסביבה כי ריצ'י ואלנס, ההיספאני הראשון שהיה לכוכב רוקנרול, ראוי לכיסוי רחב בשל פופולריותו הרבה באזור. על ההתרסקות באיווה כתב דון מקלין את שירו "אמריקן פיי", בה טבע את המשפט "היום בו מתה המוסיקה".

שרה. את אחד משירי האהבה הידועים שלו כתב בוב דילן לשרה לאונדס, שהייתה מלצרית של מועדון פלייבוי בניו יורק בתקופה בה היה דילן בן זוגה של ג'ואן באאז.

דילן לא רצה לוותר על באאז, ולכן  סידר לעצמו פתרון מסובך יותר: חיים כפולים, בשתי דירות, לפי החשק. ב-1965 עשה דילן את בחירתו הסופית ונשא את שרה לאישה. נשוי או לו נשוי,דילן, כוכב פולק-רוק ואינטלקטואל מבוקש, לא פסיפס הרבה הזדמנויות להכיר טוב יותר את נשות הסביבה. על רקע זה נפרדו השניים וחזרו זה אל זו שוב ושוב. ב-1975 הקליט דילן את Desire, אחד מתקליטיו האיכותיים ביותר, אותו הקדיש לשרה. בין השאר היו שם שט Lay Lady Lay, I Want You ואחרים. "שרה" היה השיר האחרון שהוקלט, בשל התעקשותו של דילן לצרף אותו. דילן שר את השיר ישירות לשרה עצמה, שנכחה באולפן. מכיוון שדילן לא עשה חזרות על השיר, איש מהנגנים לא ממש הכיר אותו והדבר מתבטא גם בהקלטה עצמה. לפי עדויות שונות, אלה שנכחו בהקלטה סברו כי מדובר בשיר איום ונורא. המצעדים הראו אחרת: התקליט Desire הגיע לזהב חודשים אחדים לאחר הוצאתו. שרה עצמה התגרשה מבעלה במרץ 1977, לאחר מאבק משמורת מכוער על הילדים. אחד מאותם ילדים, ג'ייקוב דילן, הוא היום מנהיג להקת "פרחי הקיר", ואלבום של הלהקה אף זכה בפרס הגראמי לפני שנים ספורות.

שירה של אנני. בשנת 1965 הצטרף ג'ון דנוור הצעיר (ששינה את שמו מג'ון דאטשנדורף) לשלישיית צ'אד מיטשל, להקת פולק מצליחה שכוכבה דעך משהו עם עזיבת מייסד הלהקה וסולנה העיקרי, שעל שמו נקראה. הצטרפותו של דנוור הצעיר נתנה ללהקה דחיפה מחודשת והפופולריות שלה הגיעה לשיאים חדשים. השלישיה נדדה על פני אמריקה, כשהיא מופיעה בעיקר בפני סטודנטים. 

בהופעה כזו, במכללת גוסטב אדולפוס שבדרום מינסוטה, פגש ג'ון דנוור ברונטית נאה והתאהב בה עד מעל לראשו. זו הייתה אנני מארטל. לאחר שנה של רומן בשלט רחוק ופגישות מקריות בהופעות, ביקש ג'ון את ידה. בתחילה סירבה לו, אחר לאחר מכן נעתרה לתחנוניו והשניים נישאו ב-9 ביוני 1967. ב-1968 החל המאמץ האדיר שהשקיע ג'ון בכתיבה ובהופעות לשאת פרי, כאשר שלישית "פיטר, פול ומרי" הקליטה את שירו Leaving on a Jet Plane והגיעה איתו לפסגת המצעדים. במקביל, התפרקה שלישית צ'אד מיטשל וג'ון החל בקריירה עצמאית משלו. לאחר הצלחת כמה מאלבומיו, ובהם שירים כמו Take Me Home, Country Roads ו-Rocky Mountain