גבריאל
העיתון לגברים ונשים
שאוהבות אותם
גברים הטרוסקסואלים והומוסקסואלים הם קודם כל גברים
אורי בן-ראובן
מאה חכמים לא יצליחו להוציא אבן שטיפש זרק לבאר. במאה ה-19 המציא משהו את המלה
"הומוסקסואל" ומאז כולנו בסמטוחה בגללה. פעמיים טיפשות: קודם כל המילה היא בת
כלאיים של יוונית ולטינית, שנית פתאום התחילו לקשר מעשה מיני עם זהות אישית. לא
רק שיש גברים שמסתבכים בשאלה "האם אני הומו או לא?" (וזו שאלה הרסנית. יש לשאול
איזו אהבה תשמח אותי, איזה כיוון, נכון לעכשיו, יוביל לאושרי), גם הומופוביה
ירדה לעולם. וגילוייה שניים: פחד מכל מגע אינטימי אוהב עם גברים, רדיפה ונידוי
של מי שמזוהה כהומו.
יחסי גברים ונשים היו תמיד דבר מורכב. שנאת נשים התחלפה בתקופתנו לשנאת גברים.
הגברים מוצגים כיום כאלימים ואחראים לכל חוליי העולם. האמת היא שאף צד
בדיון-מאבק בין המינים אינו טלית שכולה תכלת. 50% מהאוכלוסייה לא החליט בישיבה
סודית להשתלט ולהתעמר ב50% הנותרים! שני המינים שותפים להסדרים החברתיים
הקיימים. גברים נולדו לנשים, נשים נולדו לגברים. הסיכוי היחיד שלנו הוא לגשת
ללא האשמה וללא הכללה לתקון עולם לפי הצרכים המיוחדים של שני המינים.
שונה המצב ביחסי הסטרייטים וההומואים. כאן יש רק צד אחד שמפלה, שאינו סובלני,
הלועג ומרחיק. הצד השני הוא קורבן ללא עוול בכפו. הגיע זמן שנתבגר, שנהיה
סובלניים. שנראה את המשותף ולא את המפריד, שנעשיר את עצמנו. כל כך הרבה גברים
חוששים לגלות חיבה ואהבה לגבר אחר, יותר גרוע -לכל כך מעט גברים יש חבר קרוב.
נשים דווקא יודעות לשמור על חברויות עם נשים אחרות (ואולי הן שלא מתלהבות
מחברויות גברים?). לעולם לא נדע אם דוד ויונתן היו הומואים או לא. בטוח שהם היו
גברים, בטוח שהיו חברים טובים, בטוח שלא חששו לבטא אהבתם!
כיום ההומואים רוצים להתחתן כמו אחיהם הסטרייטים ומחובתנו לתמוך בשאיפה זאת
ובכל מאבקם לשוויון זכויות מלא. הסטרייטים יכולים ללמוד מההומואים את ההסדרים
הפחות נוקשים בקשרים קבועים (שיום חמישי יכול להיות ערב בו יוצאים לבד ואפשר גם
'סטוץ' זהיר...). הם יכולים גם ללמוד על חברות גברית ומסירות במצבים הקשים
ביותר (טיפול בחבר חולה איידס, עזרה הדדית).
ישנן התפתחויות חיוביות. דברתי עם תלמיד תיכון שכלל לא הסס לספר לחבריו שהוא
הומו, וכולם מקבלים אותו באופן הטבעי ביותר והוא נשאר אהוב ואהוד כשהיה (אפילו
קצת יותר...). לעומת זאת לא יכל עדיין לספר להוריו. יותר ויותר פסקי דין
מתחילים להשוות זכויות של זוגות הומואים לזוגות מעורבים – בכל הנוגע לירושה
ופנסיה. בקולנוע ובטלביזיה רואים יותר קשרי ידידות בין הומואים וסטרייטים (ראו
"ללכת על המים" ואחרים).
העובדה שהומואים מרגישים מורחקים, או "מודרים" בעגה של היום, דוחקת אותם
לזרועותיהן הפוליטיות של לסביות-פמיניסטיות- רדיקליות, אלה שמנסות לחסל את
הפורנוגרפיה ואת תעשיית המין כולה. זאת בזמן שגברים סטרייטים והומואים תומכים
בתעשיית מין חוקית ומכובדת ללא ניצול, כפייה ופגיעה בילדים. יש לנו אינטרסים
משותפים!
טרנסג'נדריזם, כלומר שינוי-מין, הפך להיות בשנים האחרונות תופעה בולטת יותר.
באשר לכך, על כולנו לגלות קודם כל חמלה ואהדה. אם תהליכי "היציאה מהארון" הם
מורכבים וכואבים, הרי תהליכי ההתגבשות כאן קשים פי כמה. כגברים, נאמר לאלה
שעזבו אותנו ושינו מינם מגבר לאישה, "לא נורא, גם אישה זה בן אדם". לאלה ששינו
מינם מאישה לאיש נאמר –"ברוך הבא".
הומופוביה, הטרופוביה (סטרייטופוביה) והגבר הנאור
מאת אורי שרון
אחד הנושאים שזוכים לטיפול מקיף במיוחד מצד הקהילה הגאה הוא נושא המאבק
בהומופוביה. הומופוביה מוגדרת כשנאה להומוסקסואלים, לתרבותם או לסגנון חייהם.
כל מי שגדל בצד הערות של בוז, זלזול או
שנאה כנגד הומואסקסואליות יודע עד כמה יכולה שנאה שכזו להיות בורה ועיוורת,
ויודע גם לתאר את הנזק העצום שהיא גרמה ועדיין גורמת.
אין ספק שהמאבק כנגד ההומופוביה הוא מאבק ראוי וחשוב. כאשר בחור אמריקאי בן 24
יורה בראשו של נער שאומר לו שנדלק עליו (כפי שקרה בפנסילבניה לפני מספר חודשים),
אין ספק שמדובר בתגובה פסיכולוגית
קשה ובלתי נשלטת.
אלא שנדמה שעם הזמן חלה אינפלציה מסוימת בשימוש במונח "הומופוביה" בצורה שאיננה
עניינית, ושכנראה גם איננה מקדמת את מטרות הקהילה.
אפקט ה- "זאב זאב"
לדיון ההומוסקסואלי בהומופוביה יש נטייה להקצין לרגישות יתר. לעתים אנו מתעקשים
לראות זדון גם במקומות בהם יש מעט מאוד זדון. כשמאשימים את טומי לפיד
בהומופוביה בגלל הערה פרו-הומואית אך בוטה בפופוליטיקה, זו רגישות מיותרת (לפיד
אמר בתוכנית לבחור הומו כי לא מעניין אותו אם הוא שוכב עם בחורה מקדימה או עם
בחור מאחור). כשמאשימים את אורנה בנאי בהומופוביה בגלל הערה אומללה, זה מגוחך.
וכשיעקב גלעד מאשים את מנהיגי הקהילה ובכללם את גל אוחובסקי בהומופוביה בגלל
דעותיהם בעד יציאה מהארון של אישי ציבור, זה כבר ממש מעורר רחמים.
מובילי המאבק בהומופוביה מאמינים כי הדגשת התופעה, גם כשמדובר בגילויי
הומופוביה קטנים, תורמת למודעות אליה. בפועל נראה דווקא שרגישות יתר משיגה את
ההפך ומביאה לכהות חושים ולהתעלמות מהבעיה.
מסיבה זו נוטה הקונצנזוס לתפוס קבוצות מיעוטים הלוחמות על זכויותיהן כמטרידות
ורגישות יתר על המידה, בין אם מדובר בפמיניסטיות, בשחורים או בהומוסקסואלים.
אין ספק שדיון והתקוממות ענייניים
נגד גילויים חריגים של הומופוביה הם ראויים וחשובים. אך באותה מידה חשוב שלא
לנפח כל התבטאות מקרית ולצעוק על כל אירוע חסר חשיבות.
ישנם הומוסקסואלים רבים אשר מתקשים לקבל את זהותם המינית-רגשית. כתוצאה מכך הם
מטפחים רגשות עוינים נגד הומואים בכלל, או נגד חלקים כאלו או אחרים בתרבות
ההומו-לסבית ...
הסחף לכיוון ה"סטרייטופובי"
לקבוצות מיעוטים ישנה נטייה להגדיר זהות פנים-קבוצתית באמצעות עוינות לקבוצת
הרוב. כתוצאה מכך, לדוגמה, הגזענות של שחורים נגד לבנים בארה"ב אינה נופלת
מהגזענות של לבנים נגד שחורים, ושנאת
הגברים של מספר פמיניסטיות יכולה להתחרות בכל רמה של שוביניזם.
בדומה, גם להומוסקסואלים יש במקרים רבים נטייה לפתח יחס מתבדל ועוין לאוכלוסיות
הטרוסקסואליות. משום מה אנו רואים נחיצות רבה להקים בתי קפה ופאבים
הומוסקסואלים, אבל היינו צורחים בזעם אם בית קפה היה מעז להגדיר את עצמו בפומבי
כ"בית קפה הטרוסקסואלי". כולנו היינו מזדעזעים אם מרצ הייתה מכריזה על שריון
%50 מהייצוג במוסדותיה ליוצאי עדות המזרח ועוד %50 ליוצאי עדות אשכנז, אבל
אנחנו מקבלים בטבעיות רבה שריון של %3 מהייצוג במוסדות התנועה לנציגי הקהילה.
כמובן שהגדרה עצמית חברתית היא מאבק מתמשך שזוכה לניצחונות קטנים, שלב אחרי שלב,
ואחדים מהשלבים דורשים התקבצות ואף התבדלות.
אבל כיצד נסביר את העובדה שהומוסקסואלים רבים מצהירים שיש להם ידידות סטרייטיות
רבות, אבל אף ידיד סטרייט זכר? יחס כזה רק מגביר בסופו של דבר את הנתק והניכור
ומדגיש את השוני בין הקבוצות. אין אנו יכולים למחות נגד הומופוביה ולטפח
התנהגות "סטרייטופובית" בעת ובעונה אחת.
העיסוק בחיצוני במקום בפנימי
בניגוד למה שמקובל אולי להניח, הומופוביה קיימת לא רק אצל הטרוסקסואלים, אלא
במידה רבה גם אצל הומוסקסואלים. ישנם הומוסקסואלים רבים אשר מתקשים לקבל את
זהותם המינית-רגשית. כתוצאה מכך הם מטפחים רגשות עוינים נגד הומואים בכלל, או
נגד חלקים כאלו או אחרים בתרבות ההומו-לסבית. (לחצו כאן לקריאת כתבה בנושא)
באופן אירוני, דווקא היחס שלנו כלפי עצמנו הוא שמגדיר את יחס הסביבה כלפינו.
הומוסקסואלים ששלמים עם זהותם נוטים להציג לסביבה תדמית בטוחה ובוגרת, ובהתאם
זוכים לעתים קרובות יחס אוהד ומקבל מצד החברה הסובבת אותם. לעומתם, אנשים
שמתקשים לקבל את הזהות המינית שלהם עצמם, מציגים בדרך כלל כלפי החברה תדמית
מסתתרת, מיוסרת או מתלבטת. במקרים רבים תגובת החברה לאנשים כאלו מהווה אך ורק
ראי לדרך בה הם מציגים את עצמם. תגובות כאלו עשויות להתפרש לעתים בטעות
כהומופוביה.
באופן טבעי, קל יותר לעתים להתעסק בהומופוביה, כלומר, ב"איך אני נתפס בעיני
החברה", מאשר בקבלה עצמית, או ב"איך אני נתפס בעיני עצמי". מבין שתי השאלות,
השניה היא בעלת חשיבות רבה הרבה יותר. מי
שמקבל את עצמו באופן מלא נוטה להתייחס ולהיות מושפע הרבה פחות מיחסם של אחרים
אליו. ברגע שאתה מודע לערך העצמי שלך, העובדה שמישהו אחר אינו מכיר בערך הזה
משליכה יותר על הטיפשות שלו מאשר על הנחיתות, כביכול, שלך.
--------------------------------------------------------------------------------
מקור:
http://www.pridezine.com/content/article.asp?id=171&fromCat=1&fromScat=24